סוף הוא תמיד התחלה....

Life is like a bicycle. In order to keep your balance, you must keep moving" (Albert Einstein)."

למרות שהגעתי לשלב הזה של כתיבת הפוסט המסכם, אני אומרת בביטחון מלא שזו רק התחלת הדרך. תואר זה חשף בפניי עולם מאתגר ומעניין ונתן לי לחשוב אחרת. לפני כשנה וחצי כשנרשמתי למכללה, באתי עם המון סימני שאלה בראש והמון חששות. לגיד את האמת , לא ציפיתי שאוכל להשתנות בכל כך זמן קצר. כשנתבקשנו לפתוח בלוג, הגעתי הביתה והעברתי את המשימה הזו לאחריות בעלי ושאלתי עצמי.. האוכל להצליח במשימות כל כך מאתגרות (בשבילי, למשימת הבלוג הייתה משמעות יוקרתית) !!. בפרק זמן קצר הצלחתי להוכיח לעצמי שכן אני יכולה. ואז משימתי השבועית הייתה להכין פוסט ולבחור נושא שמבוסס על הדברים שלמדנו בקורסים השונים או נושאים אקטואליים אחרים. השתדלתי להתייחס למגוון של כותרות כמו: החינוך במאה ה 21, גישות בחינוך, פייסבוק, ויקי, תוכנית התקשוב הלאומית, רפורמות ועוד. המשימה לא הסתיימה רק בבחירת נושא ומתן הסבר על התופעה אלא הייתי גם צריכה להביע את דעתי ולהסתכל על הנושא מזווית ביקורתית וזה היה הדבר הכי קשה בכתיבת הפוסטים לצד הפומביות שמאפיינת הכתיבה בבלוג. קבלת משובים באמצע הדרך נתנה לי תמונת הערכה על מצבי הנוכחי ואם אני כן מתקדמת בכיוון הנכון ללא סטיות או לא.

ולבסוף, אני לא יכולה לסיים בלי לגיד כמה מילים של תודה עבור ד"ר גילה קורץ המקסימה אשר עמדה לידי, תמכה בי ועזרה לי לאורך כל הדרך. ד"ר גילה, את כן נפלאה ואני לעולם לא אשכח אותך כחברה. אני מודה שמילים של תודה לעולם לא יספיקו להביע את רגשותיי כלפיך. מאחלת לך כול טוב כי מגיע לך רק טוב.

מגיע גם המון תודה לכל החברים והחברות בקבוצה שלנו. היינו יד אחת. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד וזה היה סוד ההצלחה שלנו. היינו קבוצה כל כך מגובשת.

מקווה לכולם המשך דרך פורייה.

הבעיה הגדולה בחינוך : סיבות לכישלונות ומתן פתרונות

לכולם יש ביקורת על מערכת החינוך וכל אחד מציע שינוי אחר אבל אף אחד יודע מה בדיוק הבעיה. לאורך קורס "החינוך במאה ה 21" ניסינו לאתר את הבעיות ולהתאים להן תרופות.

אחת הבעיות של החינוך הוא שחסר לנו בסיס תיאורטי ואוניברסאלי המתאר את מדעי החינוך. בחינוך אנחנו עובדים מהבטן ללא שום בסיס מדעי.

בנוסף, אין למערכת החינוך מחקר ופיתוח, כלומר המערכת לא לומדת מניסיון ומפיקה לקחים. תמיד מתחילים מחדש, כאילו לא קרה כלום.

סיבה אחרת לכישלון רפורמות החינוך זה תפיסת האדם כמכונה או כאדם פסיבי ולא פעיל. הגישה החינוכית מתעלמת מטבע האדם ומהשונות הבינאישית, החברתית והתרבותית. המערכת פשוט מתעלמת מקיומה של תורשה ומדברת על סטנדרטים. החינוך מתייחס לילד כלוח חלק ושאפשר לעצבו איך שרוצים.

מעורבות המערכת הפוליטית בחינוך הינה בעיה נוספת. אין רצף או המשכיות בין הקדנציות. המערכת מציבה מטרות לטווח קצר.

לאור כל הבעיות הנ"ל צריך לתת פתרונות...

1.      צריך לעשות סדר בידע שלנו על טבע האדם, ההתפתחות ההיסטורית של האדם , מה חלקה של התורשה, מה חלקה של הסביבה, מאיפה באה תובנה... חשוב להבין שאנחנו יכולים להשפיע על הילדים אך איננו יכולים לעצב אותם מחדש.

2.      צריך לעבור מתפיסת עולם מיכניסטית לתפיסת עולם הומונית כי הילדים באים לעולם עם הרבה יכולות אשר נקבעו על ידי ביולוגיה ותורשה. תלמידים הם לא רובוטים.

3.      על המערכת להתייחס לשונות האנושית. אנחנו חייבים כאנשי חינוך לפתח דרכים לגבי התייחסות לשונות בין התלמידים.

וכאן אני רוצה להרחיב: יש היום אפשרות עם ערך טכנולוגי לייצר לתלמיד תוכנית לימודים אישית. לפי דעתי, אין סיבה שתהיה תוכנית לימודים אחידה לכל התלמידים. תקשוב לעולם לא יחליף מורים כיוון שהקשר האנושי נשאר חשוב מאוד והטכנולוגיה לא יכולה להחליפו. אך רעיון שילוב התקשוב יתרום בחיזוק יכולות התלמידים.

ומשפט אחרון לסיכום>> אם מערכת החינוך לא תשתנה, היא תתפורר... המערכת לא יכולה להמשיך לפעול כך כש 50% הולך לפח (הכוונה היא לאחוז הזכאים לבגרות)

משמעות הבלוג הכיתתי בדגש על מעורבות הורים בלמידה

אנחנו היום נמצאים בשיא טכנולוגיית המחשב אשר שולטת על מגוון התחומים בחיינו כגון, כלכלה, פוליטיקה, חינוך, תרבות וחברה. טכנולוגיית ה ווב 2 נמצאת בעיצומה. כלי ה ווב 2 מאפשר לגושיו לתקשר באופן הדדי בינם לבין שאר משתמשי הרשת ובך הם ישתתפו בעיבוד ועיצוב תוצרים משותפים. הבלוג הוא אחד מיישומי ה ווב 2. הבלוג הוא "אתר אינטרנט שבו נכתבות רשומות ("פוסטים") העוסקות בחוויות, חדשות ומאמרים, לעיונם של גולשי האינטרנט לשם קריאה ובדרך כלל אף לתגובה" (מתוך ויקיפידיה). רוזן, קאסידי וגורסקי (2009), ערכו מחקר אשר בודק את תרומת השימוש בבלוג כיתתי פעיל ומעודכן על מעורבות ההורים בלמידה מתוך השערה שמעורבות הורים אכן תוביל לשיפור בהישגים הלימודיים של התלמידים. הורים רבים מדווחים שהם מתקשים להיות מעורבים בחינוך ילדיהם מכמה סיבות כמו חשש בלדבר עם המורה, עסוקים בעבודה וכדומה. ממצאי המחקר העידו כי ההורים העדיפו להשתמש בבלוג כדי להיות מעורבים בתהליך החינוכי של ילדיהם. הם נכנסו לבלוגים כדי לצפות בעבודות הבן, לצפות בתמונות, לקרוא דיווחי המורים, להוסיף תגובות, לצפות בעבודות חברים ועוד.  

אני מאמינה שהבלוג הכיתתי אכן תורם לחיזוק הקשר בין שלושת קודקודי המשולש: הורים, ילדים ומורים. כלי זה נותן להורים להיות מעורבים בתהליך חינוך ילדיהם ומאפשר להם גם להגיב ולתת חיזוקים לילדים. הבלוג שעליו נערך המחקר (http://classblogmeister.com/blog.php?blogger_id=1337) מהווה מראה בהירה את תהליך מעורבות ההורים.  בלוג ממש לחיקוי.

הדיאלקטיקה בין ביזור למרכוז

המאמר "הדיאלקטיקה בין ביזור למרכוז" לפרופ עמי וולנסקי מתאר את המתח שבין התרבות הריכוזית של משרד החינוך לבין מגמת ביזורה. התרבות הריכוזית התפתחה במערכת החינוך הישראלית מאז הקמת המדינה במטרת איחוד הזרמים השונים במדינה. תרבות הריכוז הלכה והתעצמה עם הזמן וזה התבטא בחוק חינוך חובה, מורים אשר קיבלו מעמד של עובדי מדינה,  תוכנית לימודים משותפת, הבלטת סמכות המפקחים וצמצום סמכויותיו של המנהל דבר אשר הוביל למבנה היררכי נוקשה, התניית תנאים על יוזמות בית ספריות אשר חנקו את רוח היוזמה.  

תרבות המרכוז יצרה מציאות מכבידה על בתי הספר. בתי הספר לא אחראיים על תפוקה, תוצר, ואיכות כי יש הנחיות מלמעלה. התרבות הלכת וחרחרה לעומק והפכה את מנהלי בתי הספר וציבור המחנכים ל"ראש קטן". כאשר יש להם דילמות הם לא דנים בהן "פנימה" אלא צופים למעלה, לריבון, למקור העצמה. מציאות זו יצרה חוזרי מנכ"ל והנחיות, תרבות מבחנים וסטנדרטים אשר הגבילו את המורים ונתנו להם תחושת אי שביעות רצון, עייפות ומרירות.

יוזמות של ביזור סמכות משרד החינוך הופיעו בשנות השבעים מתוך ביקורת על ההשפעות השליליות של שיטה זו. עלו רעיונות של אוטונומיה מוסדית אך לא הגיעו לכלל מימוש מפני שהמפקח עמד ליוזמות הבית ספריות כשוטר ולא אפשר להם אוטונומיה במלוא המילה.

עלו גם בהמשך הדרך רעיונות של הענקת סמכויות פדגוגיות לרשות החינוך המקומית אך התברר שהחינוך הפך למאבק כוחות פוליטיים ותקציב החינוך יצא מן הרגיל. 

הרעיון של בית ספר בניהול עצמי בלט בשנות ה 90. היסוד מאחורי בית ספר בניהול עצמי הוא להעניק עוצמה גדולה למחנכים – מי שיודע הכי טוב מה צריכים התלמידים הם אלה שהכי קרובים לתלמידים. הרעיון מעודד מורים למחויבות וגורמת להם תחושת מעורבות. במידה ומורים יפעלו בשיטה זו יהיו בעלי מוטיבציה גבוהה לקחת יוזמה, לקבל החלטות ולהשיג מטרות.

מצד אחד הביטוי לריכוז הסמכויות , זה הביטוי "לשקט" – במדינה, במערכת החינוך ובמערכת הפוליטית כולה. לאחידות יש משקל וביטחון. אך מצד שני, אנחנו חיים במאה ה 21 המאופיינת בדומיננטיות המידע והפצתו, ריבוי מקורות מידע, תמורות חריפות ומהירות וכל זה מוביל לשינוי בתפקיד המורה ותוכנית הלימודים ולהערכה .... דברים אשר מנוגדים לרעיונות הסטנדרטיזציה וריכוז סמכויות בידי שר או מפקח או כל דמות אחרת.

רפורמות באות ורפורמות הולכות והמתח בין מרכוז וביזור סמכויות ממשיך...

סטנדרטים..... בעד או נגד??

ביקורת על המאמר: "The Rise and the Price of the Standards Movement"

פרופ' עמי וולנסקי מתייחס במאמרו לסוגיית הצבת סטנדרטים במערכת החינוך, הרעיון אשר הגיע לישראל, לארצות הברית ולאנגליה ממזרח אסיה. רפורמות הסטנדרטים מציבות בפני התלמידים יעדים שצריכים לעמוד בהם. יעדים אלו נקבעים מראש על ידי מפקחים ואנשי חינוך אחרים ללא שום התייחסות לשונות בין התלמידים ולמרות שבכל כיתה יש את התלמידים הממוצעים, המחוננים, הדלים ואת תלמידי החינוך מיוחד. רעיון הסטנדרטיזציה הביא למבחנים ארציים, ובין לאומיים ובכך מורים ומנהלים התעסקו בלרדוף אחרי השיגים. תומכי השיטה הזו מאמינים שסטנדרטים מהווים מכנה משותף לכל ילדי האומה ושזה דבר חיוני ביצירת שפה משותפת לכלל האוכלוסייה. בנוסף, הם רואים שקביעת סטנדרטים מובילה למצוינות וזה מתבטא בתחרויות אשר יוצרו בין התלמידים בבתי ספר שונים. כמו כן, שיטה הסטנדרטיזציה מגבירה אחריות המורים  בתוצאות המבחנים. לעומת זו, המתנגדים לסטנדרטיזציה רואים ששיטה זו מעמיסה על המורה והתלמיד ומביאה תוצאות הפוכות. שיטה זו  גורמת לתלמידים לשנן את החומר. ויותר חשוב מכול השאלה מה לגבי הרכב האוכלוסייה? הון מצוקות כלכליות? הון משפחתי? שונות בין תלמידים? פרופיל חברתי? ההתעסקות רק עם מבחנים זה מסך עשן. לא רואים את כל הבעיות האמתיות...

לפי דעתי, הבעיה המרכזית של מערכת החינוך זה שהתפיסה התעשייתית בהצבת סטנדרטים מתעלמת מהשונות הבין אישית. באופן אבסורדי אבות החינוך מדברים על סטנדרטים ומתייחסים לתלמידים כקו ייצור. הם שכחו שהשונות היא ממעשה הטבע ושהסיכוי לשנות אותה שואף לאפס ומכאן תפקידינו כמורים הוא לא לבטל את השונות אלא לקבל אותה. אם נסתכל על התרבות והחברה נראה שאנשים שונים יצרו דברים שונים (זאת מורה, זה מהנדס וזה מדען). השונות מביאה עושר לחיים שלנו אבל לצערי הרב מדיניות החיוך הנוכחית אינה מתייחסת לשונות ודואגת לשכפל תלמידים בעלי אותם יכולות וכמות ידע. שיטת הסטנדרטיזציה מתנגדת לרעיונות הפילוסוף דיאוי ולתיאוריית הילד במרכז אשר מדגישה שלמידה תתרחש רק אם היא משמעותית וחווייתית ללומד. היום אנחנו כאנשי חינוך צריכים לטפח דמות בוגר מיוחל אשר יוכל לפתור בעיות חדשות, יתמודד עם אי הודאויות, יוכל לנסח שאלות, יוכל לקבל החלטות, יצליח לנקוט עמדה ולשפוט באופן עצמאי ומוכשר, יתפקד בתקשורת שיתופית דרך עבודה בצוות, יוכל להתמודד עם מידע רב. בנוסף לכל זה, חשוב שהבוגר יצליח להשתמש במיומנויות השונות בהזדמנויות המזמנות פעולה. הרי ויש לטפח בלומד שימוש נכון בנטייה לסקרנות, ספקנות וחקרנות וכל זה לא יוגשם בשיטת הסטנדרטיזציה אשר שמה דגש בראש ובראשונה על הישגים. כבר התחלנו להריח כישלון שיטת הסטנדרטיזציה מפני שהיא לא מתאימה לעידן ה 21.

כיצד הפכה פינלנד ממדינה עם חינוך בינוני בתחילת שנות ה-90 למדינה עם החינוך הטוב בעולם?

בזמן שרוב מדינות העולם המערבי הולכות לכיוון בית ספר כיחידה אוטונומית אשר מתוגמלת על פי השיגים, המודל הפיני הלך לכיוון אחר לגמרי ובכל זאת הצליח להוביל תוצאות מכובדות במבחנים הבינלאומיים.

בפינלנד לימודי חובה מתחילים בגיל 7, היום הלימודי מתחיל בשעה 9, לומדים 4 עד 5 שעות ביום עם מורה שמלווה אותם לאורך השלב היסודי, שיעור ראשון מתחיל בחימום קל, יחס תלמידים מורה הוא 1-15 לעומת ישראל לימודי חובה מתחילים בגיל 6, היום הלימודי ב 8, לומדים 6-7 שעות ביום עם מורה שנדיר שיללה אותם יותר משנתיים, ומתחילים בלימוד מקצועות, יחס תלמידים מורה הוא 1-35. בפינלנד מאמינים שככל שתלמידים משקיעים יותר שעות בבית הספר הם הופכים להיות פחות סקרנים. בישראל, ההפך הוא הנכון. בפינלנד, מלמדים תלמידים כישורי חיים, מיומנויות חשיבה, להיות יצירתיים, ספקנים, סקרנים, לפתור בעיות, לעבוד בצוותים ולא לשנן את החומר כפי בישראל עושים (מלמדים ללמוד למבחן כמו תוכי). בפינלנד אין מבחנים ועל שיעורי בית בקושי שומעים ובכל זאת הפינים עומדים במקום הראשון במבחני הפיז"ה אשר מעריכים יכולת התלמידים ליישם את מה שלמדו בבית הספר בחיי היומיום – כלומר בוחנים את הבנת החומר ולא שינון. בפינלנד המורה עוצרת ולא משאירה אף אחד אחורה. בישראל המורה רצה קדימה עם החומר בלי לוודות שכולם עומדים על אותו קו. בפינלנד, חיזוק הביטחון העצמי הוא האתגר בכיתת הטרום חובה. בישראל כבר מבקשים מילדים להחזיק עפרון ומחברת לכתוב. אני רוצה פה לספר על בני בן ה 5 שנים אשר לומד בגן חובה, כבר הוא כותב את שמו, כותב ומזהה מספרים מ 1 עד 12, כותב 5 האותיות האלפביתיות הראשונות ומזהה השאר ולצערי שוכחות המורות שהם עדיין בני 5. מערכת החינוך מתייחסת אליהם כתלמידי תיכון. לא מעודדת אותם לעבוד בצוות, לא נותנת להם הזדמנות להיות יצירתיים, וזה מעמיס עליהם, כמעט יומיום הם מקבלים עבודת בית... לא מוגזם!! ובכל זאת ישראל נמצאת בחלק התחתון של טבלת מדיניות העולם בחינוך. הפונקציה שללמוד יותר מוביל להצטיינות לקויה ביותר והרבה מחקרים מוכיחים זה.

אוחז הזכאים לבגרות בפינלנד הוא 85% לעומת 45% בארץ. בפינלנד אין תחרויות בין תלמידים, מורים או בתי ספר, התחרות שם עם עצמך וזה מפחית את העומס על התלמיד. ישנם שני סוגי תיכוניים, התיכון המקצועי והתיכון המכשיר תלמידים להשתלב למסלול האקדמי.

מורים בפינלנד הם באיכות גבוהה. הם נדרשים לתואר שני לעומת בארץ רוב המורים יגיעו מהשליש התחתון של בוגרי האוניברסיטה.

החינוך בפינלנד הוא מלמטה למעלה כלומר המערכת מציבה יעדים והמורים מגיעים לשם בדרך שרואים אותה כיעילה ונכונה לעומת בארץ ההוראות מוכתבות מלמעלה למטה..

והרשימה עוד ארוכה..

אני מוסיפה קולי לעיתונאי שאמר שברגע שיצאו הפוליטיקאים ממערכת החינוך, תנוטרל ההישגיות והתחרות המטורפת אולי אז נראה התקדמות בחינוך.. כמו כן יש לנו בעיה רצינית בארץ באיכות המורים הן בוגרי האוניברסיטאות והן הוותיקים ולגבי הרפורמות החדשות בחינוך אני גם מאמינה שהעלאה כספית במשכורות לא יהפכו מורה רע לטוב לכן אני מעריכה כישלון הרפורמות האלו כי הן מבוססות על הביטים פיננסים בלבד. 

לכתבה שהתפרסמה ב nana10 ולסרט המלא לחצו על התמונה:

רשתות חברתיות ומערכת החינוך

התפרסם לאחרונה חוזר המנכ"ל על ידי משרד החינוך ובו נהלים וכללים לתקשורת בין מורים, תלמידים והורים ברשתות חברתיות. לפי החוזר חל איסור מוחלט על המורים ליזום תקשורת עם תלמידיהם כולל הצעת חברות או אישור חברות שיתקבלו מהם. החוזר מציע למורים מקום אחר לעשות זאת וזה דרך האתר הבית ספרי או כל רשת חינוכית  אחרת אשר תהיה מבוקרת ומאושרת. הפרדוקס העולה כאן הוא שמצד אחד על מערכת החינוך להכין בוגר העתיד ולציידו במיומנויות המאה ה21  אשר כוללות  הטמעת ההקשר החברתי בתהליך החינוך ודרך אחת להשיג הדבר הזה הוא בניית סביבות למידה המאפשרות שילוב הלומדים בסביבה חברתית, ומצד שני מערכת החינוך אינה מעודדת בניית סביבות כאלה ושמה כל מיני מוגבלויות.  לפי דעתי, אפשר לנצל את הרשת החברתית פייסבוק באינטראקציה חיובית וחינוכית בין מורה  ותלמיד דרך יצירת קבוצות סגורות ובו ידונו חברי הקבוצה העניינים לימודיים וממוקדים בלבד ללא שום חשיפה לפרטים אישיים הן מצד המורה והן מצד התלמיד. אפשר גם לצור דפי מותג כיתתיים שישרתו את תהליך הלמידה. הרי אי אפשר להכחיש את העובדה שתלמידים נמצאים שם ושאנחנו כמחנכים צריכים ללוות אותם גם במרחב הזה ולחשוף בפניהם כל מיני ערכים כמו כללי שיח. משרד החינוך מגביר בהחלטה זו את הפער החברתי בין מורים ותלמידים וזה לדעתי חבל מאוד.

התפתחות הידע האישי

הייתה לנו הרצאה מעניינת בשבוע שעבר עם פרופ דוד חן אשר התייחס לסוגיית התפתחות הידע האישי והקשר בין טבע האדם והידע האנושי. המדע לא כל דבר יודע, אבל אנחנו צריכים לסמן גבולות מה אנחנו יודעים ומה לא. אנחנו כבני אדם מתפתחים בעולם שיש שתי כוחות שמעצבים אותנו: תורשה וסביבה. הדבר הראשון שמדברים עליו היום זה הבסיס הפיזי לעצם הקיום שלנו. אחד ההישגים הגדולים ביותר של המאה ה 21 זה סיום חקר התורשה בשנת 2003. קהילה גדולה של חוקרים השלימו את הפיענוח של פרויקט הקוד הגנטי. הם הצליחו לפענח את מבנה הסליל הכפול ולהבין איך הוא נמצא בתוך התא ומה הצורה שלו. מדענים גם הצליחו להבין איך תכונות עוברות מדור לדור והרעיון המרכזי שהסיקו אותו זה שגן אחד = תכונה אחת. נושא האינטליגנציה האנושית נחקר מאוד ונמצא שהתורשה משפיעה על האינטליגנציה. השונות הבין אישית גם כן נקבעת על ידי הביולוגיה לכן כמעט בלתי אפשרי לצמצם את ההבדלים הבין אישיים בדיוק כמו שאנחנו לא נשנה את הגובה, המין, IQ וכדומה. לעומת זו, אפשר לשנות את ההתנהגות התרבותית והחברתית כי הן נקבעות בעיקר על ידי הסביבה . הבעיה המרכזית של מערכת החינוך זה שתפיסת החינוך מתעלמת מהדבר הזה. באופן אבסורדי, אבות החינוך מדברים על סטנדרטים ומתייחסים לתלמידים כפס ייצור.

תובנה חשובה:

השונות הבין האישית היא ממעשה הטבע ולכן הסיכוי לשנות אותה שואף לאפס. חינוך זה סביבה, אנחנו לא עובדים בתוך התאים ועושים משהו שם. כל אחד מאתנו הוא תוצר של תורשה וסביבה. אין מצב שהכול סביבה ואין מצב שהכול תורשה. אנחנו מורים, בני אדם, לא הכול יכולים וכמובן נופלת עלינו אחריות רבה בעיצוב התנהגות הילד, לכן, המערכת צריכה להבין את הילד ולהסתגל למעניו מתוך אמונה שהילד הינו תוצר משולב של תורשה וסביבה. המאה ה 19 עצבה את החינוך כקו ייצור אבל זה לא מתאים. ילדים אינם לוחות חלקים והם באים לבית הספר עם מורשה כבדה של תכונות המעוצבות על ידי ביולוגיה.

שיונויים בבית הספר

 על פי מאמרו של תומס ג' סרג'ובני 

ארגון שוק וקהילה- אסטרטגיות שינוי:

מהי דרך הפעולה המיטבית לשינויים עמוקים בבית הספר?

תומס ג' סרג'ובני מנסה במאמרו להבהיר סוגיה חשובה בנוגע לדרך המיטבית אשר מובילה לשינוי עמוק בבית הספר. הוא מיין את כוחות השינוי לשתי מפלגות. המפלגת הראשונה מונעת על ידי כוחות בירוקרטיים, אישיים ושל השוק והמפלגת השנייה מונעת על ידי כוחות מקצועיים, תרבותיים ודמוקרטיים. השאלה העיקרית הנשאלת פה היא האם שינוי עמוק בבית הספר חל דרך מתן שכר ועונש למורים (גישה ביהביוריסטית אשר שמה דגש על חשיבות הסביבה בעיצוב דמותו של האדם) ,כלומר מורים משתנים במידה והם מקבלים תגמולים (חיצוניים או פנימיים) שאלו בעצם הן כוחות השינוי השייכים לקבוצה הראשונה או ששינוי עמוק בא כשעוזרים למורים בפיתוח הבנות חדשות בעניין ההוראה ואופן למידתם של התלמידים דבר אשר מוביל להפנמת נורמות חדשות של יכולת מקצועית, קהילתית ודמוקרטית כי עניינים כמו קולגיאליות ומחויבות נכנסים לתמונה?? שאלו בעצם כוחות אשר שייכים לקבוצה השנייה. שאלה אחרת שנגזרת משאלה זו היא מה יותר טוב לבית הספר, שינוי שטחי ומהיר או עמוק ולטווח ארוך?

אני מאמינה כי תהליך השינוי חייב להיות הדרגתי, מבוקר וממודר עבור אנשים מסוימים ובמצבים מסוימים. השינוי לפעמים צריך להיות מהיר ולפעמים איטי, לפעמים שטחי ולפעמים ארוך טווח ועמוק. במילים אחרות זו לא נוסחה מתמטיקה, יש לדעת ולהשתכנע בעובדה כי הסיטואציה עצמה והתזמון הם הדברים החשובים ביותר בהחלטות על החלת תהליך שינוי. אומנם ובגדול הדבר חייב להיות יסודי, מבוקר, לטווח קצוב ומתוזמן. מובילי שינוי צריכים כל פעם לשלב ולקבל החלטות לגבי איזה קבוצת כוחות צריך לאמץ בכל פעם.. אין פסול באף אחת מהכוחות ואי אפשר לדבר ברוחה של קבוצה אחת כי כל אחת מתאימה לסוג אחר של סיטואציות.

באשר לתגמולים למורים בתוך ארגון יש להבחין בין שני סוגים והם : תגמולים פנימיים ותגמולים חיצוניים. התגמול הפנימי הוא הנכון ואשר גורם לשביעות רצון פנימית שהיא מאוד חיובית ותועלתית לפרט ולארגון. לגבי הסוג השני, התגמול הוא חומרני ואינו בעל השפעה מתמדת כלומר רק לפרק זמן קצר והתגמול נהיה לא פעיל. התגמול הראשון נולד ומתקבל מתוך תובנות הנוצרים מתהליכים חינוכיים, תרבותיים ומקצועיים בחיי היומיום אשר המנהל מכתיב. 

תמיד יש לזכור שצריך לטפח כוחות מקצועיים, תרבותיים ודמוקרטים אם ברצונם של מובילי השינוי לעצב קהילה בית ספרית צומחת אשר עומד בבסיסה רשת יחסים טובים בין מורים, תלמידים והורים דרך שיתוף פעולה בצורה דמוקרטית..
לסיכום, אני מאמינה כי השינוי צריך להיות ברמות שונות (ראשוני שניוני שלישי ................) ובמעגלים שונים ( אנשים קרובים, רחוקים,............) כאשר גולת הכותרת תהיה טובתם של המורים עצמם כלומר המורה יהיה משוכנע כי השינוי בא לשרת גם אותו ולא רק טובת הארגון.

רעיונות בחינוך : הגישה הביהביוריסטית, הקוגניטיבית והקונסטרוקטיביסטית

אפשר לחלק את הרעיונות בחינוך לשלוש קטיגוריות:

הגישה הביהביוריסטית שרואה את האדם כלוח חלק ולכן הסביבה היא זו האחראית על עיצוב דמותו והתנהגותו של הילד דרך מתן שכר או עונש ובך הסביבה תכריע אותו ללמוד. פבלוב וסקינר הם שני האנשים המובילים בגישה זו. שניהם טענו שהתפתחות הילד היא הצטברות של התנהגויות רצויות ולא רצויות על פי שתי ההתניות (האופרנטית והקלאסית).    

הגישה הקוגניטיבית מתייחסת לאדם כשיש לו קופסה שחורה בראש. האדם לפי גישה זו, בא לעולם עם מורשת כבדה והרבה יכולות. הסביבה חשובה בגישה זו אך אינה הגורם היחידי בעיצוב דמותו של הילד. סביבה עשירה נותנת לילד להיחשף להתנסויות רבות.

הגישה הקונסטרוקטיביסטית שמה דגש על הבניית ידע ומחייבת משא ומתן ועבודה בצוותים. מושגים כמו "ריבוי פרספקטיבות" ו "בין תחומיות" מתאימים לגישה זו. עניין הבחירה הוא עניין חשוב בגישה הקונסטרוקטיביסטית כי הוא מוביל ליצירתיות.

שלושת הגישות הן חלק מהלמידה היומיומית שלנו. אנחנו כאנשי חינוך צריכים כל פעם לשלב ולקבל החלטות לגבי איזה גישה צריך להשתמש בכל פעם.. אין פסול באף אחת מהגישות ואי אפשר לדבר ברוחה של קבוצה אחת כי כל אחת מתאימה לסוג אחר של פעילויות. לדוגמה, תרגילים כמו אוצר מילים, תרגילים מתמטיים והקלדה עיוורת מאימים לגישה הראשונה. מטלות מסוג זה הן מטלות אשר עומד בבסיס שלהן גירויים, תגובות ומשוב מידי. המטלות בנויות על למידה הדרגתית במנות קטנות וחזרה ותרגול. לעומת זו, תרגילים מובנים אשר דורשים הקניית ידע כמו יישום עקרונות מתאים לגישה הקוגניטיבית בה יש מיקוד הקשב בלמידה, עיבוד פעיל ועברת למידה. לגישה הקונסטרוקטיביסטית מתאימים תרגילים אשר יש בהן שימוש בטכנולוגיה כי צריכים הרבה מקורות מידע ולמידה בהקשר עשיר.

רפורמות בית ספריות

במסגרת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" קראתי מאמר "שוב ושוב חוזרת הרפורמה" אשר נכתב על ידי לארי קיובן. המאמר מתאר סוגיית חזרתן של גלי רפורמות בחינוך אשר נכשלו מסיבות רבות. המאמר מתייחס לשלוש דוגמאות עיקריות כדי להסביר תופעה זו: כיתות הלימוד, תוכניות לימודים וריכוז וביזור של הסמכות. גישת המורה במרכז אשר שררה במערכת החינוך לפני יותר ממאה וחמשים שנה חוזרת היום בתכנית התקשוב החדשה אך עם קוסמטיקת המקרן, עמדת המחשב והלוח החכם. לגבי תיאוריית הילד במרכז שהתחילה באמצע המאה ה 19, אינה ברת מימוש היום הן בגלל המספר הניכר של המורים המיושנים ושאין בידם מספיק כלים לאמץ תיאוריה זו והן בגלל מספר התלמידים הגדול בכיתה. הפער בין המצוי לרצוי הינו רציני. קובעי מדיניות החינוך (אשר לא באו בהכרח מעולם החינוך אלא מעולמות אחרות כגון כלכלה, מדע, ציבור) מצהירים תיאוריות אך בשטח יש דבר אחר לגמרי וכאן אני מנצלת את הבמה לדבר על ריכוז וביזור הסמכות.  מצד אחד מדובר על מושג בית ספר בניהול עצמי אשר עונה על צרכי קהילת הלומדים ומצד שני אין בית ספר בניהול עצמי נטו בארץ מכיוון שבית הספר חייב להיות שייך למשרד החינוך או לרשות המקומית. רעיון האוטונומיה של בית הספר נותר אבסטרקטי. בקשר לתוכניות הלימודים, פעם התוכנית התבוססה על הוראת נושאים אקדמיים ואחר כך שילוב תכנים ונושאים מעשיים ושוב גל הרפורמה שהתבוססה על התחומים האקדמיים חוזר לבתי הספר התיכונים הדורשים ציוני בגרות כדי לאפשר השתלבות תלמידים באוניברסיטאות.

סיבות כישלון גלי הרפורמות החוזרות שוב ושוב ללא הגשמת אף מטרה שהתייחס אליהן לארי במאמרו הן: ליקויים באבחנת הבעיות כראוי ובהצעת פתרונות, מתן הסברים שנשענים על מטאפורת המטוטלת והמחזוריות, סיבות פוליטיות כך שפוליטיקה מכריחה שינוי בחברה ועוד... אני חושבת שרפורמות החינוך יצליחו אך ורק כשנחקור לעומק את הטעיות, נסיק מסקנות, נכתוב תוכניות ונעריך אותן כי החינוך הוא עניין רציני... מורים חייבים להיות נציגים ואחראים על קביעת מדיניות החינוך כי הם בעלי ניסיון ומכירים את השטח טוב. כבר נמאס למורים מלקבל החלטות מלמעלה ומאנשים אשר כל כך רחוקים מהמציאות.. כדי שיחלל שינוי מוצלח צריך ללמוד את התופעה מכל צדיה ולא רק לבצע שינויים מהירים. "כדי לעשות שינוי לא מספיק לעשות כמה צעדים מהירים" מיכאל מלכיאור. השינוי חייב להיות מקיף, כרוך במעקב והערכה. 

 מקור:  קיובן, ל' (2010). שוב ושוב חוזרת הרפורמה. מתוך: ג' פישר ונ' מיכאלי (עורכים), שינוי ושיפור במערכות חינוך: אסופת מאמרים (עמ' 24-50). ירושלים: מכון ברנקו וייס. (תדפיס) (371.2 שנו). 

בית ספר פרוגרסיבי או מסורתי??

במסגרת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" נתבקשנו לקרוא מאמרה של סוזן סמל

The City and Country School: A progressive Paradigm

מתואר במאמר בית ספר אשר מדגיש תיאוריית הילד במרכז ושילדים נורמליים נולדים עם פוטנציאל, סקרנות ונטייה לחקור ולנסות דברים בעצמם. ומכאן תפקיד בית הספר הוא לספק סביבה תומכת שבה אפשר לממש גירויים כאלה. מטרת בית הספר המתואר הוא לעודד את הילדים לחקור את העולם, לעבוד בעצמאות ובשיתוף פעולה, בנוסף, לאפשר לילדים להציג בעיות ולחפש על פתרונות. הורים שלחו בניהם ללמוד בבית הספר הנ"ל מכיוון שהאמינו שמתן כישורים חברתיים ואקדמיים דרך משחקים הוא דרך אחרת לחינוך שונה מבית הספר המסורתי.

אני מסכימה עם חזון בית הספר המתואר אשר נשען על תיאוריית דיואי מהמאה ה 19. דיואי טוען שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא באמצעות עשייה וחוויה שמשאירה טעם של עוד ומה שמעניין את הילד לא שוכח אותו לעולם. המשחק של שיעור על הוויקינגים הוא דוגמה טובה של התנסות פעילה של הילדים כי הם חוו אותה תקופה כשהתלבשו כמוהם ובנו אונות שלהם. הילדים עמדו במרכז התהליך החינוכי ולמדו מניסיונם ולא רק באופן תיאורטי. עניין התקציב הינו עניין חשוב בבית ספר מסוג זה כי כל הכלים האלה עולים המון כסף וזה מה שגרם לכישלונה של מרי. 

אני לא מסכימה בדרך שבה פארט התייחסה למורים ולהורים. היא רצתה לשלוט בכל דבר וזה מנוגד לערכי הדמוקרטיה שהיא משדרת. הייתה לה דרך אחת לעשות דברים וזה דבר לא בריא ביחסי המערכת. היא הפגינה חוסר סבלנות והתחשבות דבר אשר גרם להרבה מורים לעזוב כמה שיותר מהר.      

בתי הספר בארץ סובלים מבעיית חינוך רצינית (הרי משרד החינוך משקיע תקציבים ברפורמות ארגוניות וביום לימודי ארוך ושוכח את מהות החינוך... עוסק בטפל ושוכח את העיקר) שאפשר שפתרונה יהיה, לדעתי, שילוב בין עקרונות של בית ספר פרוגרסיבי ומסורתי. מצד אחד יהיה לבית הספר כללים וסטנדרטים ברורים שצריך לכבד ומצד שני יהיה בידי הלומדים חופש בחירה בנושאים הנלמדים ובך כל ילד ילמד בקצב האישי שלו.

אני מסיימת בפתגם סיני עתיק שאומר "אני שומע ואני שוכח, אני רואה ואני זוכר, אני עושה ואני מבין". פתגם זה עומד בבסיס החינוך ועל כל בית ספר ואיש חינוך לאמצו כי רק דרך העשייה  אנחנו לומדים ובונים ידע לטווח ארוך.

Semel, S. (1999) The City and Country School: A progressive Paradigm. In S. F. Semel and A. R. Sandovnik. Schools of Tomorrow, Schools of Today – What happened to Progressive Education. P. 127-137. New York: Peter Lang

Way to Go - ספר לימוד דיגיטלי

בהתחלה ברצוני להביע את התרשמותי מהיום הראשון בסמסטר האחרון... ברור לי שהסמסטר הזה מלא אתגרים והמון עבודה מחכה לנו בדרך.. אני מקווה שיהיה לנו סמסטר מהנה ועשיר במגוון הקורסים הנלמדים ..
בפוסט הזה אני מתכוונת להתמקד בספר לימודי באנגלית אשר יצא לראשונה לאור השנה לתלמידי כיתה "ז" בגרסה דיגיטלית יחד עם הספר המודפס. הספר הוא Way to go הוצאת .Eric Cohen Books הספר מיועד לכיתה הטרוגנית מצוידת במקרן, עמדת מחשב, לוח חכם במידת האפשר ורשת אינטרנט אלחוטית. הסרט הנ"ל מסביר יותר על הספר:

הספר הרשים אותי לטובה כי הינו ספר מקיף אשר מכיל חומרי העשרה, סרטונים רלוונטיים, הדמיות ומשחקים בנוסף לדפי הספר הסרוקים ומגוון כלים אחרים לתרגול החומר הנלמד. נדלקתי מאוד להכניס את הספר הזה לבית ספרי אך עצרתי רגע ושתי שאלות עלו לראשי. הראשונה, האם יש כלים בבית הספר המאפשרים שימוש בספר הדיגיטלי הנ"ל?? מצד אחד, משרד החינוך מוציא את דרכו להתאמת מערכת החינוך למאה ה 21 בהנפקת ספרים דיגיטליים ומצד שני שכח משרד החינוך להשקיע בתשתית בתי הספר. אומנם השינוי הוא חיובי אבל האם בתי הספר בשטח מוכנים לשימוש בכאלה ספרים?? השאלה השנייה היא האם המורים מסוגלים להשתמש בספר בגרסה דיגיטלית?? האם יש בידם מספיק כלים לשלוט בספר הנ"ל?? כי אחרת מה זה שווה אם התלמידים ירכשו את הספרים והמורים ישתמשו רק בגרסת הנייר אשר דורשת פחות מאמץ... לכן החלטתי לדחות את אימוץ הרעיון הזה לשנה הבאה בתקווה שאוכל למצוא פתרונות...
השימוש בספרים דיגיטליים הוא אכן חיובי ונותן אימפקט טוב לילדים אשר נולדו בעידן הטכנולוגי אך השינוי הזה כרוך בשינויים מסביב והוא לא יוכל להצליח בפני עצמו. שינוי בתשתית בתי הספר ובמתן הדרכות למורים הם דברים חיוניים בהובלת נושא שילוב הטכנולוגיה בכיתות של היום.

אינטל, משנים את פני ההוראה והלמידה

בשבוע הנוכחי ביקרתי במפעל היצור אינטל קרית גת. אינטל היא חברת עולמית אשר הוקמה בשנת 1968 בקליפורניה, ארצות הברית והינה יצרנית השבבים הגדולה בעולם. החברה מייצרת מעבדים, ערכות שבבים, לוחות אם ועוד מוצרים המהווים אבני הבנייה למחשבים, מוצרי צריכה אלקטרונים ומוצרי תקשורת אחרים.  הסרטון הנ"ל מסביר איך מייצרים שבבים מחול הים: מדהים!!

בשנה האחרונה שינתה אינטל את חזונה מחברה שהתמקדותה בתכנון ויצור שבבים לחברה שמטרתה להעשיר כל אדם ואדם מבחינה טכנולוגית על פני כדור הארץ.

מה שמשך אותי בהדרכה שנתנו וכן קשור לעולם התקשוב, הוא יעדי אינטל בשיפור איכות החינוך. אינטל מאמינה שתלמידים ראויים לרכוש מיומנויות הדור הבא (מיומנויות כמו אוריינות דיגיטלית, אסטרטגיה לפתרון בעיות, חשיבה יצירתית וביקורתית ושיתוף פעולה) . לשם כך פועלים באינטל מול משרד החינוך אוניברסיטאות וארגונים ללא מטרות רווח לקידום החינוך הטכנולוגי. תוכניות אינטל לקידום החינוך הן: "לומדים עם אינטל", "אינטל לומדים וחושבים עם טכנולוגיה", "תחרות מדענים ומפתחים צעירים" – ISEF Intel," אינטל קלאבהאוס", התוכנית להתאמת מערכת החינוך למאה ה 21 והקמת עתודה למנהיגות מדעית טכנולוגית, והשכלה גבוהה בתחומי הטכנולוגיה.

התרשמתי מאוד ממקום הזה... מקום אשר מפתחים בו עתיד, מתערבים בקהילה, משנים את פני ההוראה והלמידה, משקיעים באנשים ויוצרים סביבת עבודה נוחה, מחויבים לסביבה , שומרים על אתיקה, והרשימה עוד ארוכה. עולם אינטל אכן הוא עולם מאתגר ומעניין.        

מידענות

"טכנולוגיות המידע והתקשורת הציפו את העולם בים של מידע, המתרוצץ ברשת לכל קצות תבל, נגיש לכל, זמין בכל עת, פתוח, חשוף אך גם פרוץ ובלתי מבוקר". "מהפכת המידע, העוברת עלינו כסערה, טומנת בחובה כוחות אדירים, שאי-אפשר לעצרם, כוחות שיש בהם תנופה של התהוות חדשה. היא נושאת עימה כוח להיטיב ולהועיל, אך יש בה גם כוח להזיק ולהשחית".  מתוך המסמך המחודש למידענות.

תמונה על היצף המידע

איך עלינו כאנשי חינוך להתמודד עם בעיית היצף המידע?? איזה צעדים צריך לקחת כדי להכין את התלמידים לעולם הפתוח המתואר לעיל?? הגדיר משרד החינוך היעדים הנ"ל:

·         הכשרת התלמידים לחיים בחברה עתירת מידע ואפופת תקשורת.

·         ללמד הפקת תועלת מן המידע.

·         חינוך להישמרות מן הסכנות הטמונות בשיטפון במידע הבלתי מבוקר.

כדי להגשים יעדים אלה... צריך לחשוף את התלמידים למגוון של בעיות מידעניות. צריך לספק לתלמידים הזדמנויות להתמודד עם בעיות מסוג זה. לבעיה מידענית מספר מאפיינים חשובים: אין לה פתרון ידוע מראש, פתרונה תלוי בהגדרת הבעיה, אין לה בהכרח פתרון אחד, פתרונה מבוסס על מיזוג מידע ופתרונה מבוסס על חשיבה מסדר גבוה.

סטנדרטים במידענות:

1.      תכנון, חיפוש וארגון מידע: כולל מה אני רוצה לדעת (שאילת שאלות ראשוניות), כיצד אני מגיע למידע (שימוש במנועי חיפוש) ואיך אני מארגן את המידע בתוך מאגר מידע הכולל הפניות לאתרים רלוונטיים ותקצירי מידע.

2.      הערכה, עיבוד והצגת מידע: מה אני עושה עם מה שמצאתי... וזה כולל הערכת המידע מבחינת אמינות, עדכניות, סמכות ודיוק, יצירת ידע (כלומר מיזוג מידע והבניית ידע) והצגת הידע החדש (הכוונה לבחירת האמצעי להצגת הידע ונימוק הבחירה)

3.      אתיקה: הגנה על עצמי ומניעת פגיעה בזולת

חשבתי על דוגמא פשוטה לצורך המחשת הסטנדרטים :

חקר מקום:

שלב ראשון: התלמיד ישאל שאלות כמו: מהו המקום (שמו)? , איפה נמצא? מה אני רוצה לדעת על המקום הזה לצורך ביצוע המשימה? (אתרים מעניינים? היסטוריה? תרבות? ), כיצד המידע רלוונטי עבורי?

לאחר מכן נעבור לשלב החיפוש בספרייה הווירטואלית של מט"ח, או בגוגל או בויקיפידיה או בכל מקור מידע רלוונטי אחר. התלמיד יארגן לעצמו בטבלה הכוללת הפניות לכל המקורות הנ"ל.

שלב שני: התלמיד ישאל האם המידע עונה לצורך? מי כתב את המידע? באיזה סוג אתר הוא מוצג? אחר כך התלמיד יאתר את הרעיונות המרכזיים, דוגמאות הסברים וישלבם במקום הנכון. ורק אחרי זה התלמיד יבחר את האמצעי המתאים להצגת המידע.

שלב שלישי: על התלמיד להבין את הסכנות ברשת ולהיות מודע לשמור על זכויות היוצרים.

עכשיו התור שלכם לחשוב על משימה מידענית

מדוע בית הספר צריך אתר בית ספרי ??

אם נתן היום מבט לבתי הספר נראה שלרובם יש אתרים. אומנם הפעילות באתר משתנה מבית ספר לבית ספר, אך העיקר שיש וזה צעד אחד קדימה בהחדרת תרבות התקשוב למוסדות החינוך. בתי הספר של היום פותחים את שערם למבקרים באמצעות גלישה באינטרנט. אך מה הסיבה מאחורי זה ?? ומה אתר בית הספר בא לשרת?? לפי רותם ופלד (2008) על האתר הבית ספרי לתת מענה לקהילה. הם טוענים שהאתר צריך להיות עם הפנים החוצה כלפי הקהילה והחברה. הוא צריך לכלול מידע רלוונטי שמעניין את ההורים ברמת העיקרון, בנוסף לכך על האתר לכלול אפשרות לאינטראקציה מזמינה עם גורמים בבית הספר וכל זה מתממש דרך גיוון מסרים.

לפי סולומון (2000), "בית הספר חייב להתחבר לסביבה הרחבה שבה הוא פועל ובמידה רבה להידמות לה, שאם לא כן הוא עלול להישאר בבחינת אי נפלא כלפי פנים, אך חסר התאמה לעולם הסובב אותו מבחוץ" (סלומון, 2000, עמוד 11).

אכן, אתרי בית הספר מעניקים לגולשים הזדמנויות מתפתחות מיום ליום. הגלישה באתרי האינטרנט מחזקות הקשר והמעורבות של ההורים והסביבה דרך עדכון שותף במה שמתרחש בין כותלי בית הספר. כמו כן אתרי בתי הספר משרתות תהליכי הלמידה לסביבת הלומדים והקהילה.

אתר בית הספר יכול להכיל:

מידע פרסומי, מידע לימודי, מידע על מנהלת בית הספר, הודעות, פרויקטים, מאגר משאבים, פורומים ודוא"ל (תקשורת א-סינכרונית), צ'טים (תקשורת סינכרונית) מנוע חיפוש, קישורים.

 מקורות:

סלומון, ג. (2000). טכנולוגיה וחינוך בעידן המידע. חיפה: אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן.

רותם, א. ופלד, י. (2008). לקראת בית ספר מקוון. תל-אביב: מכון מופ"ת.

שילוב המחשב בהוראה לילדים אוטיסטים

 הפעם החלטתי לכתוב פוסט מעולם החינוך המיוחד ולבדוק איך ילדים אוטיסטים מגיבים למחשב. להגדרה אוטיזם מתוך אתר טיפולנט לחצו כאן.

לאחרונה, שילוב המחשבים תורם רבות בלמידה לכל סוגי הילדים ובמיוחד ילדים בעלי  צרכים מיוחדים. ילדים אוטיסטים נהנים טוב מאוד מיתרונות המחשב, כיוון שיתרון המחשב לחזור על אותה פעולה מספר פעמים מושך ומספק אותם, כך שילדים אוטיסטים נוטים לחזור על פעילות מסוימת מספר פעמים ללא שעמום.

מחשבים גם תופסים את תשומת ליבם של ילדים אוטיסטים כיוון שמחשב יכול לספק צבעים ואור, קול ומוזיקה, משחקים, וכה ...

במחשב ישנה תוכנות מסוימות שדרכן אפשר להתמקד ביכולת הלמידה של הילד האוטיסט, למשל : תוכנות שיש בהן דמויות מתכניות טלוויזיה לילדים, והתוכנות שמלמדות לספור או לסדר אובייקטים, תוכנות אלה אינן מתעייפות מלחזור על כל שלב מספר פעמים ככל הנדרש.

הייתה לי שיחה לפני כמה ימים עם מורה לחינוך המיוחד אשר משתמשת בטכנולוגית המחשב בהוראה לילדים אוטיסטים והיא תארה לי כמה כלי זה מעניין ומסקרן את הילדים. היא סיפרה לי על ילד עקשן, לא מגיב להוראות המורה ולא חברתי הצליחה למשוך אותו ללמוד לספור באמצעות משחק לימודי וזה הישג גדול בשבילה. פעם שנייה ישב לידו חבר ולמדו שניהם יחדיו וזה מעודד הצד החברתי של האוטיסט.  

הסרטון הבא מראה תוכנה אינטראקטיבית בשם facesay אשר עוזרת לילדים אוטיסטים לזהות פרצופים,רגשות והבעות פנים וחווית הילד האוטיסט בשימוש בתוכנה זו:

דרך השימוש בתוכנה זו אוטסטים לא רק לומדים לזהות רגשות כמו שמחה או כעס אלא גם מצליחים לזהות רגשות יותר מורכבים כמו דאגה ובלבול. אכן יש לתרגילים אלו השפעות חיוביות. 

מקור:

http://www.e-learning.co.il/research_5.htm

פייסבוק, אם אי אפשר בלי אז איך אפשר עם ?

למי שלא מכיר מה זה פייסבוק הינה הגדרה מתוך ויקיפידיה: "הוא אתר אינטרנט המופעל על ידי חברה אמריקאית, המהווה את הרשת החברתית המקוונת הגדולה בעולם, הכוללת למעלה מ-750 מיליון דפי משתמש. האתר הוקם על ידי מארק צוקרברג, סטודנט מאוניברסיטת הרווארד, ב-4 בפברואר 2004. השימוש באתר הינו חופשי וללא תשלום, ומאפשר לגולש להצטרף ל"קבוצה חברתית" אשר לה הוא משתייך (עיר, מדינה, מקום עבודה, מוסד לימודים וכו') ולתקשר עם שאר חברי הקבוצה. באפשרות המשתמשים ליצור לעצמם פרופיל אישי, וכן "רשימת חברים" אליהם ניתן לשלוח הודעות ולשתף עימם מידע, תמונות וסרטונים."

פתחתי חשבון בפייסבוק בסמסטר הראשון של הלימודים שלי במכללה כאשר הקימו החברים קבוצה לשיתוף חוויות הלימודים המרתקות והמיוחדות. בשלב הזה לא עלה על דעתי שאפשר לנצל את הטכנולוגיה הזו כפלטפורמה חינוכית כפי שדברו אנשי חינוך כמו ד"ר אברום רותם. עוד לא הייתי מודעת להגדרות פרופיל אישי ודף מותג עד שבאחד הקורסים הוסבר לנו את ההבדל ביניהם: זהות פרטית מול זהות מקצועית.  בסמסטר הנוכחי התבקש ממנו להיות חברים בעוד קבוצה שמתנהלת על ידי מרצה ורק אז נפל לי האסימון.  בקבוצה הנ"ל נדרש ממנו לבצע מטלות ולהעלותן לפייסבוק כמו כן להגיב לעבודות עמיתים. ההתנהלות בפייסבוק הייתה בשיאה ... כולנו נכנסו, הגבנו, עשינו לייק, הצבענו והחוויה הייתה מאוד משמעותית. התיאוריה זה דבר והמעשה זה דבר אחר. הניסיון שלי בפייסבוק גרם לי להבין טוב את משמעות הדברים. היום הילדים שלנו נמצאים בעולם הזה... הפייסבוק כבר הולך ומשתלט על חיינו.. אז למה לא לנצל אותו לטובת החינוך??  בשביל ילדים  מי שלא נמצא בפייסבוק – לא קיים.. הם יוצרים קשרים, מתעדכנים, משתפים תמונות וסרטונים, מרגישים וזה דבר שאי אפשר להעלים ממנו עין. אנחנו כהורים וכאנשי חינוך חייבים להיות שם כי אחרת  נאבד את הקשר בינינו לבינם. קשר מורה תלמיד השתנה מזה שהיה פעם. הווב 2 והרשתות החברתיות הפכו את המציאות לשדה דינמי שלא התמקד בין כתלי בית הספר אלא הרבה מעבר. לכן, צריך לחשוב לעומק איך אפשר לנצל את הנשק לירות בכיוון הנכון... והשאלה היא אם אי אפשר בלי אז איך אפשר עם ?