אפשר לחלק את הרעיונות בחינוך לשלוש קטיגוריות: הגישה הביהביוריסטית שרואה את האדם כלוח חלק ולכן הסביבה היא זו האחראית על עיצוב דמותו והתנהגותו של הילד דרך מתן שכר או עונש ובך הסביבה תכריע אותו ללמוד. פבלוב וסקינר הם שני האנשים המובילים בגישה זו. שניהם טענו שהתפתחות הילד היא הצטברות של התנהגויות רצויות ולא רצויות על פי שתי ההתניות (האופרנטית והקלאסית).
הגישה הקוגניטיבית מתייחסת לאדם כשיש לו קופסה שחורה בראש. האדם לפי גישה זו, בא לעולם עם מורשת כבדה והרבה יכולות. הסביבה חשובה בגישה זו אך אינה הגורם היחידי בעיצוב דמותו של הילד. סביבה עשירה נותנת לילד להיחשף להתנסויות רבות.
הגישה הקונסטרוקטיביסטית שמה דגש על הבניית ידע ומחייבת משא ומתן ועבודה בצוותים. מושגים כמו "ריבוי פרספקטיבות" ו "בין תחומיות" מתאימים לגישה זו. עניין הבחירה הוא עניין חשוב בגישה הקונסטרוקטיביסטית כי הוא מוביל ליצירתיות.
שלושת הגישות הן חלק מהלמידה היומיומית שלנו. אנחנו כאנשי חינוך צריכים כל פעם לשלב ולקבל החלטות לגבי איזה גישה צריך להשתמש בכל פעם.. אין פסול באף אחת מהגישות ואי אפשר לדבר ברוחה של קבוצה אחת כי כל אחת מתאימה לסוג אחר של פעילויות. לדוגמה, תרגילים כמו אוצר מילים, תרגילים מתמטיים והקלדה עיוורת מאימים לגישה הראשונה. מטלות מסוג זה הן מטלות אשר עומד בבסיס שלהן גירויים, תגובות ומשוב מידי. המטלות בנויות על למידה הדרגתית במנות קטנות וחזרה ותרגול. לעומת זו, תרגילים מובנים אשר דורשים הקניית ידע כמו יישום עקרונות מתאים לגישה הקוגניטיבית בה יש מיקוד הקשב בלמידה, עיבוד פעיל ועברת למידה. לגישה הקונסטרוקטיביסטית מתאימים תרגילים אשר יש בהן שימוש בטכנולוגיה כי צריכים הרבה מקורות מידע ולמידה בהקשר עשיר.
