התפתחות הידע האישי

הייתה לנו הרצאה מעניינת בשבוע שעבר עם פרופ דוד חן אשר התייחס לסוגיית התפתחות הידע האישי והקשר בין טבע האדם והידע האנושי. המדע לא כל דבר יודע, אבל אנחנו צריכים לסמן גבולות מה אנחנו יודעים ומה לא. אנחנו כבני אדם מתפתחים בעולם שיש שתי כוחות שמעצבים אותנו: תורשה וסביבה. הדבר הראשון שמדברים עליו היום זה הבסיס הפיזי לעצם הקיום שלנו. אחד ההישגים הגדולים ביותר של המאה ה 21 זה סיום חקר התורשה בשנת 2003. קהילה גדולה של חוקרים השלימו את הפיענוח של פרויקט הקוד הגנטי. הם הצליחו לפענח את מבנה הסליל הכפול ולהבין איך הוא נמצא בתוך התא ומה הצורה שלו. מדענים גם הצליחו להבין איך תכונות עוברות מדור לדור והרעיון המרכזי שהסיקו אותו זה שגן אחד = תכונה אחת. נושא האינטליגנציה האנושית נחקר מאוד ונמצא שהתורשה משפיעה על האינטליגנציה. השונות הבין אישית גם כן נקבעת על ידי הביולוגיה לכן כמעט בלתי אפשרי לצמצם את ההבדלים הבין אישיים בדיוק כמו שאנחנו לא נשנה את הגובה, המין, IQ וכדומה. לעומת זו, אפשר לשנות את ההתנהגות התרבותית והחברתית כי הן נקבעות בעיקר על ידי הסביבה . הבעיה המרכזית של מערכת החינוך זה שתפיסת החינוך מתעלמת מהדבר הזה. באופן אבסורדי, אבות החינוך מדברים על סטנדרטים ומתייחסים לתלמידים כפס ייצור.

תובנה חשובה:

השונות הבין האישית היא ממעשה הטבע ולכן הסיכוי לשנות אותה שואף לאפס. חינוך זה סביבה, אנחנו לא עובדים בתוך התאים ועושים משהו שם. כל אחד מאתנו הוא תוצר של תורשה וסביבה. אין מצב שהכול סביבה ואין מצב שהכול תורשה. אנחנו מורים, בני אדם, לא הכול יכולים וכמובן נופלת עלינו אחריות רבה בעיצוב התנהגות הילד, לכן, המערכת צריכה להבין את הילד ולהסתגל למעניו מתוך אמונה שהילד הינו תוצר משולב של תורשה וסביבה. המאה ה 19 עצבה את החינוך כקו ייצור אבל זה לא מתאים. ילדים אינם לוחות חלקים והם באים לבית הספר עם מורשה כבדה של תכונות המעוצבות על ידי ביולוגיה.

שיונויים בבית הספר

 על פי מאמרו של תומס ג' סרג'ובני 

ארגון שוק וקהילה- אסטרטגיות שינוי:

מהי דרך הפעולה המיטבית לשינויים עמוקים בבית הספר?

תומס ג' סרג'ובני מנסה במאמרו להבהיר סוגיה חשובה בנוגע לדרך המיטבית אשר מובילה לשינוי עמוק בבית הספר. הוא מיין את כוחות השינוי לשתי מפלגות. המפלגת הראשונה מונעת על ידי כוחות בירוקרטיים, אישיים ושל השוק והמפלגת השנייה מונעת על ידי כוחות מקצועיים, תרבותיים ודמוקרטיים. השאלה העיקרית הנשאלת פה היא האם שינוי עמוק בבית הספר חל דרך מתן שכר ועונש למורים (גישה ביהביוריסטית אשר שמה דגש על חשיבות הסביבה בעיצוב דמותו של האדם) ,כלומר מורים משתנים במידה והם מקבלים תגמולים (חיצוניים או פנימיים) שאלו בעצם הן כוחות השינוי השייכים לקבוצה הראשונה או ששינוי עמוק בא כשעוזרים למורים בפיתוח הבנות חדשות בעניין ההוראה ואופן למידתם של התלמידים דבר אשר מוביל להפנמת נורמות חדשות של יכולת מקצועית, קהילתית ודמוקרטית כי עניינים כמו קולגיאליות ומחויבות נכנסים לתמונה?? שאלו בעצם כוחות אשר שייכים לקבוצה השנייה. שאלה אחרת שנגזרת משאלה זו היא מה יותר טוב לבית הספר, שינוי שטחי ומהיר או עמוק ולטווח ארוך?

אני מאמינה כי תהליך השינוי חייב להיות הדרגתי, מבוקר וממודר עבור אנשים מסוימים ובמצבים מסוימים. השינוי לפעמים צריך להיות מהיר ולפעמים איטי, לפעמים שטחי ולפעמים ארוך טווח ועמוק. במילים אחרות זו לא נוסחה מתמטיקה, יש לדעת ולהשתכנע בעובדה כי הסיטואציה עצמה והתזמון הם הדברים החשובים ביותר בהחלטות על החלת תהליך שינוי. אומנם ובגדול הדבר חייב להיות יסודי, מבוקר, לטווח קצוב ומתוזמן. מובילי שינוי צריכים כל פעם לשלב ולקבל החלטות לגבי איזה קבוצת כוחות צריך לאמץ בכל פעם.. אין פסול באף אחת מהכוחות ואי אפשר לדבר ברוחה של קבוצה אחת כי כל אחת מתאימה לסוג אחר של סיטואציות.

באשר לתגמולים למורים בתוך ארגון יש להבחין בין שני סוגים והם : תגמולים פנימיים ותגמולים חיצוניים. התגמול הפנימי הוא הנכון ואשר גורם לשביעות רצון פנימית שהיא מאוד חיובית ותועלתית לפרט ולארגון. לגבי הסוג השני, התגמול הוא חומרני ואינו בעל השפעה מתמדת כלומר רק לפרק זמן קצר והתגמול נהיה לא פעיל. התגמול הראשון נולד ומתקבל מתוך תובנות הנוצרים מתהליכים חינוכיים, תרבותיים ומקצועיים בחיי היומיום אשר המנהל מכתיב. 

תמיד יש לזכור שצריך לטפח כוחות מקצועיים, תרבותיים ודמוקרטים אם ברצונם של מובילי השינוי לעצב קהילה בית ספרית צומחת אשר עומד בבסיסה רשת יחסים טובים בין מורים, תלמידים והורים דרך שיתוף פעולה בצורה דמוקרטית..
לסיכום, אני מאמינה כי השינוי צריך להיות ברמות שונות (ראשוני שניוני שלישי ................) ובמעגלים שונים ( אנשים קרובים, רחוקים,............) כאשר גולת הכותרת תהיה טובתם של המורים עצמם כלומר המורה יהיה משוכנע כי השינוי בא לשרת גם אותו ולא רק טובת הארגון.

רעיונות בחינוך : הגישה הביהביוריסטית, הקוגניטיבית והקונסטרוקטיביסטית

אפשר לחלק את הרעיונות בחינוך לשלוש קטיגוריות:

הגישה הביהביוריסטית שרואה את האדם כלוח חלק ולכן הסביבה היא זו האחראית על עיצוב דמותו והתנהגותו של הילד דרך מתן שכר או עונש ובך הסביבה תכריע אותו ללמוד. פבלוב וסקינר הם שני האנשים המובילים בגישה זו. שניהם טענו שהתפתחות הילד היא הצטברות של התנהגויות רצויות ולא רצויות על פי שתי ההתניות (האופרנטית והקלאסית).    

הגישה הקוגניטיבית מתייחסת לאדם כשיש לו קופסה שחורה בראש. האדם לפי גישה זו, בא לעולם עם מורשת כבדה והרבה יכולות. הסביבה חשובה בגישה זו אך אינה הגורם היחידי בעיצוב דמותו של הילד. סביבה עשירה נותנת לילד להיחשף להתנסויות רבות.

הגישה הקונסטרוקטיביסטית שמה דגש על הבניית ידע ומחייבת משא ומתן ועבודה בצוותים. מושגים כמו "ריבוי פרספקטיבות" ו "בין תחומיות" מתאימים לגישה זו. עניין הבחירה הוא עניין חשוב בגישה הקונסטרוקטיביסטית כי הוא מוביל ליצירתיות.

שלושת הגישות הן חלק מהלמידה היומיומית שלנו. אנחנו כאנשי חינוך צריכים כל פעם לשלב ולקבל החלטות לגבי איזה גישה צריך להשתמש בכל פעם.. אין פסול באף אחת מהגישות ואי אפשר לדבר ברוחה של קבוצה אחת כי כל אחת מתאימה לסוג אחר של פעילויות. לדוגמה, תרגילים כמו אוצר מילים, תרגילים מתמטיים והקלדה עיוורת מאימים לגישה הראשונה. מטלות מסוג זה הן מטלות אשר עומד בבסיס שלהן גירויים, תגובות ומשוב מידי. המטלות בנויות על למידה הדרגתית במנות קטנות וחזרה ותרגול. לעומת זו, תרגילים מובנים אשר דורשים הקניית ידע כמו יישום עקרונות מתאים לגישה הקוגניטיבית בה יש מיקוד הקשב בלמידה, עיבוד פעיל ועברת למידה. לגישה הקונסטרוקטיביסטית מתאימים תרגילים אשר יש בהן שימוש בטכנולוגיה כי צריכים הרבה מקורות מידע ולמידה בהקשר עשיר.

רפורמות בית ספריות

במסגרת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" קראתי מאמר "שוב ושוב חוזרת הרפורמה" אשר נכתב על ידי לארי קיובן. המאמר מתאר סוגיית חזרתן של גלי רפורמות בחינוך אשר נכשלו מסיבות רבות. המאמר מתייחס לשלוש דוגמאות עיקריות כדי להסביר תופעה זו: כיתות הלימוד, תוכניות לימודים וריכוז וביזור של הסמכות. גישת המורה במרכז אשר שררה במערכת החינוך לפני יותר ממאה וחמשים שנה חוזרת היום בתכנית התקשוב החדשה אך עם קוסמטיקת המקרן, עמדת המחשב והלוח החכם. לגבי תיאוריית הילד במרכז שהתחילה באמצע המאה ה 19, אינה ברת מימוש היום הן בגלל המספר הניכר של המורים המיושנים ושאין בידם מספיק כלים לאמץ תיאוריה זו והן בגלל מספר התלמידים הגדול בכיתה. הפער בין המצוי לרצוי הינו רציני. קובעי מדיניות החינוך (אשר לא באו בהכרח מעולם החינוך אלא מעולמות אחרות כגון כלכלה, מדע, ציבור) מצהירים תיאוריות אך בשטח יש דבר אחר לגמרי וכאן אני מנצלת את הבמה לדבר על ריכוז וביזור הסמכות.  מצד אחד מדובר על מושג בית ספר בניהול עצמי אשר עונה על צרכי קהילת הלומדים ומצד שני אין בית ספר בניהול עצמי נטו בארץ מכיוון שבית הספר חייב להיות שייך למשרד החינוך או לרשות המקומית. רעיון האוטונומיה של בית הספר נותר אבסטרקטי. בקשר לתוכניות הלימודים, פעם התוכנית התבוססה על הוראת נושאים אקדמיים ואחר כך שילוב תכנים ונושאים מעשיים ושוב גל הרפורמה שהתבוססה על התחומים האקדמיים חוזר לבתי הספר התיכונים הדורשים ציוני בגרות כדי לאפשר השתלבות תלמידים באוניברסיטאות.

סיבות כישלון גלי הרפורמות החוזרות שוב ושוב ללא הגשמת אף מטרה שהתייחס אליהן לארי במאמרו הן: ליקויים באבחנת הבעיות כראוי ובהצעת פתרונות, מתן הסברים שנשענים על מטאפורת המטוטלת והמחזוריות, סיבות פוליטיות כך שפוליטיקה מכריחה שינוי בחברה ועוד... אני חושבת שרפורמות החינוך יצליחו אך ורק כשנחקור לעומק את הטעיות, נסיק מסקנות, נכתוב תוכניות ונעריך אותן כי החינוך הוא עניין רציני... מורים חייבים להיות נציגים ואחראים על קביעת מדיניות החינוך כי הם בעלי ניסיון ומכירים את השטח טוב. כבר נמאס למורים מלקבל החלטות מלמעלה ומאנשים אשר כל כך רחוקים מהמציאות.. כדי שיחלל שינוי מוצלח צריך ללמוד את התופעה מכל צדיה ולא רק לבצע שינויים מהירים. "כדי לעשות שינוי לא מספיק לעשות כמה צעדים מהירים" מיכאל מלכיאור. השינוי חייב להיות מקיף, כרוך במעקב והערכה. 

 מקור:  קיובן, ל' (2010). שוב ושוב חוזרת הרפורמה. מתוך: ג' פישר ונ' מיכאלי (עורכים), שינוי ושיפור במערכות חינוך: אסופת מאמרים (עמ' 24-50). ירושלים: מכון ברנקו וייס. (תדפיס) (371.2 שנו). 

בית ספר פרוגרסיבי או מסורתי??

במסגרת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" נתבקשנו לקרוא מאמרה של סוזן סמל

The City and Country School: A progressive Paradigm

מתואר במאמר בית ספר אשר מדגיש תיאוריית הילד במרכז ושילדים נורמליים נולדים עם פוטנציאל, סקרנות ונטייה לחקור ולנסות דברים בעצמם. ומכאן תפקיד בית הספר הוא לספק סביבה תומכת שבה אפשר לממש גירויים כאלה. מטרת בית הספר המתואר הוא לעודד את הילדים לחקור את העולם, לעבוד בעצמאות ובשיתוף פעולה, בנוסף, לאפשר לילדים להציג בעיות ולחפש על פתרונות. הורים שלחו בניהם ללמוד בבית הספר הנ"ל מכיוון שהאמינו שמתן כישורים חברתיים ואקדמיים דרך משחקים הוא דרך אחרת לחינוך שונה מבית הספר המסורתי.

אני מסכימה עם חזון בית הספר המתואר אשר נשען על תיאוריית דיואי מהמאה ה 19. דיואי טוען שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא באמצעות עשייה וחוויה שמשאירה טעם של עוד ומה שמעניין את הילד לא שוכח אותו לעולם. המשחק של שיעור על הוויקינגים הוא דוגמה טובה של התנסות פעילה של הילדים כי הם חוו אותה תקופה כשהתלבשו כמוהם ובנו אונות שלהם. הילדים עמדו במרכז התהליך החינוכי ולמדו מניסיונם ולא רק באופן תיאורטי. עניין התקציב הינו עניין חשוב בבית ספר מסוג זה כי כל הכלים האלה עולים המון כסף וזה מה שגרם לכישלונה של מרי. 

אני לא מסכימה בדרך שבה פארט התייחסה למורים ולהורים. היא רצתה לשלוט בכל דבר וזה מנוגד לערכי הדמוקרטיה שהיא משדרת. הייתה לה דרך אחת לעשות דברים וזה דבר לא בריא ביחסי המערכת. היא הפגינה חוסר סבלנות והתחשבות דבר אשר גרם להרבה מורים לעזוב כמה שיותר מהר.      

בתי הספר בארץ סובלים מבעיית חינוך רצינית (הרי משרד החינוך משקיע תקציבים ברפורמות ארגוניות וביום לימודי ארוך ושוכח את מהות החינוך... עוסק בטפל ושוכח את העיקר) שאפשר שפתרונה יהיה, לדעתי, שילוב בין עקרונות של בית ספר פרוגרסיבי ומסורתי. מצד אחד יהיה לבית הספר כללים וסטנדרטים ברורים שצריך לכבד ומצד שני יהיה בידי הלומדים חופש בחירה בנושאים הנלמדים ובך כל ילד ילמד בקצב האישי שלו.

אני מסיימת בפתגם סיני עתיק שאומר "אני שומע ואני שוכח, אני רואה ואני זוכר, אני עושה ואני מבין". פתגם זה עומד בבסיס החינוך ועל כל בית ספר ואיש חינוך לאמצו כי רק דרך העשייה  אנחנו לומדים ובונים ידע לטווח ארוך.

Semel, S. (1999) The City and Country School: A progressive Paradigm. In S. F. Semel and A. R. Sandovnik. Schools of Tomorrow, Schools of Today – What happened to Progressive Education. P. 127-137. New York: Peter Lang

Way to Go - ספר לימוד דיגיטלי

בהתחלה ברצוני להביע את התרשמותי מהיום הראשון בסמסטר האחרון... ברור לי שהסמסטר הזה מלא אתגרים והמון עבודה מחכה לנו בדרך.. אני מקווה שיהיה לנו סמסטר מהנה ועשיר במגוון הקורסים הנלמדים ..
בפוסט הזה אני מתכוונת להתמקד בספר לימודי באנגלית אשר יצא לראשונה לאור השנה לתלמידי כיתה "ז" בגרסה דיגיטלית יחד עם הספר המודפס. הספר הוא Way to go הוצאת .Eric Cohen Books הספר מיועד לכיתה הטרוגנית מצוידת במקרן, עמדת מחשב, לוח חכם במידת האפשר ורשת אינטרנט אלחוטית. הסרט הנ"ל מסביר יותר על הספר:

הספר הרשים אותי לטובה כי הינו ספר מקיף אשר מכיל חומרי העשרה, סרטונים רלוונטיים, הדמיות ומשחקים בנוסף לדפי הספר הסרוקים ומגוון כלים אחרים לתרגול החומר הנלמד. נדלקתי מאוד להכניס את הספר הזה לבית ספרי אך עצרתי רגע ושתי שאלות עלו לראשי. הראשונה, האם יש כלים בבית הספר המאפשרים שימוש בספר הדיגיטלי הנ"ל?? מצד אחד, משרד החינוך מוציא את דרכו להתאמת מערכת החינוך למאה ה 21 בהנפקת ספרים דיגיטליים ומצד שני שכח משרד החינוך להשקיע בתשתית בתי הספר. אומנם השינוי הוא חיובי אבל האם בתי הספר בשטח מוכנים לשימוש בכאלה ספרים?? השאלה השנייה היא האם המורים מסוגלים להשתמש בספר בגרסה דיגיטלית?? האם יש בידם מספיק כלים לשלוט בספר הנ"ל?? כי אחרת מה זה שווה אם התלמידים ירכשו את הספרים והמורים ישתמשו רק בגרסת הנייר אשר דורשת פחות מאמץ... לכן החלטתי לדחות את אימוץ הרעיון הזה לשנה הבאה בתקווה שאוכל למצוא פתרונות...
השימוש בספרים דיגיטליים הוא אכן חיובי ונותן אימפקט טוב לילדים אשר נולדו בעידן הטכנולוגי אך השינוי הזה כרוך בשינויים מסביב והוא לא יוכל להצליח בפני עצמו. שינוי בתשתית בתי הספר ובמתן הדרכות למורים הם דברים חיוניים בהובלת נושא שילוב הטכנולוגיה בכיתות של היום.

אינטל, משנים את פני ההוראה והלמידה

בשבוע הנוכחי ביקרתי במפעל היצור אינטל קרית גת. אינטל היא חברת עולמית אשר הוקמה בשנת 1968 בקליפורניה, ארצות הברית והינה יצרנית השבבים הגדולה בעולם. החברה מייצרת מעבדים, ערכות שבבים, לוחות אם ועוד מוצרים המהווים אבני הבנייה למחשבים, מוצרי צריכה אלקטרונים ומוצרי תקשורת אחרים.  הסרטון הנ"ל מסביר איך מייצרים שבבים מחול הים: מדהים!!

בשנה האחרונה שינתה אינטל את חזונה מחברה שהתמקדותה בתכנון ויצור שבבים לחברה שמטרתה להעשיר כל אדם ואדם מבחינה טכנולוגית על פני כדור הארץ.

מה שמשך אותי בהדרכה שנתנו וכן קשור לעולם התקשוב, הוא יעדי אינטל בשיפור איכות החינוך. אינטל מאמינה שתלמידים ראויים לרכוש מיומנויות הדור הבא (מיומנויות כמו אוריינות דיגיטלית, אסטרטגיה לפתרון בעיות, חשיבה יצירתית וביקורתית ושיתוף פעולה) . לשם כך פועלים באינטל מול משרד החינוך אוניברסיטאות וארגונים ללא מטרות רווח לקידום החינוך הטכנולוגי. תוכניות אינטל לקידום החינוך הן: "לומדים עם אינטל", "אינטל לומדים וחושבים עם טכנולוגיה", "תחרות מדענים ומפתחים צעירים" – ISEF Intel," אינטל קלאבהאוס", התוכנית להתאמת מערכת החינוך למאה ה 21 והקמת עתודה למנהיגות מדעית טכנולוגית, והשכלה גבוהה בתחומי הטכנולוגיה.

התרשמתי מאוד ממקום הזה... מקום אשר מפתחים בו עתיד, מתערבים בקהילה, משנים את פני ההוראה והלמידה, משקיעים באנשים ויוצרים סביבת עבודה נוחה, מחויבים לסביבה , שומרים על אתיקה, והרשימה עוד ארוכה. עולם אינטל אכן הוא עולם מאתגר ומעניין.