כיצד הפכה פינלנד ממדינה עם חינוך בינוני בתחילת שנות ה-90 למדינה עם החינוך הטוב בעולם?

בזמן שרוב מדינות העולם המערבי הולכות לכיוון בית ספר כיחידה אוטונומית אשר מתוגמלת על פי השיגים, המודל הפיני הלך לכיוון אחר לגמרי ובכל זאת הצליח להוביל תוצאות מכובדות במבחנים הבינלאומיים.

בפינלנד לימודי חובה מתחילים בגיל 7, היום הלימודי מתחיל בשעה 9, לומדים 4 עד 5 שעות ביום עם מורה שמלווה אותם לאורך השלב היסודי, שיעור ראשון מתחיל בחימום קל, יחס תלמידים מורה הוא 1-15 לעומת ישראל לימודי חובה מתחילים בגיל 6, היום הלימודי ב 8, לומדים 6-7 שעות ביום עם מורה שנדיר שיללה אותם יותר משנתיים, ומתחילים בלימוד מקצועות, יחס תלמידים מורה הוא 1-35. בפינלנד מאמינים שככל שתלמידים משקיעים יותר שעות בבית הספר הם הופכים להיות פחות סקרנים. בישראל, ההפך הוא הנכון. בפינלנד, מלמדים תלמידים כישורי חיים, מיומנויות חשיבה, להיות יצירתיים, ספקנים, סקרנים, לפתור בעיות, לעבוד בצוותים ולא לשנן את החומר כפי בישראל עושים (מלמדים ללמוד למבחן כמו תוכי). בפינלנד אין מבחנים ועל שיעורי בית בקושי שומעים ובכל זאת הפינים עומדים במקום הראשון במבחני הפיז"ה אשר מעריכים יכולת התלמידים ליישם את מה שלמדו בבית הספר בחיי היומיום – כלומר בוחנים את הבנת החומר ולא שינון. בפינלנד המורה עוצרת ולא משאירה אף אחד אחורה. בישראל המורה רצה קדימה עם החומר בלי לוודות שכולם עומדים על אותו קו. בפינלנד, חיזוק הביטחון העצמי הוא האתגר בכיתת הטרום חובה. בישראל כבר מבקשים מילדים להחזיק עפרון ומחברת לכתוב. אני רוצה פה לספר על בני בן ה 5 שנים אשר לומד בגן חובה, כבר הוא כותב את שמו, כותב ומזהה מספרים מ 1 עד 12, כותב 5 האותיות האלפביתיות הראשונות ומזהה השאר ולצערי שוכחות המורות שהם עדיין בני 5. מערכת החינוך מתייחסת אליהם כתלמידי תיכון. לא מעודדת אותם לעבוד בצוות, לא נותנת להם הזדמנות להיות יצירתיים, וזה מעמיס עליהם, כמעט יומיום הם מקבלים עבודת בית... לא מוגזם!! ובכל זאת ישראל נמצאת בחלק התחתון של טבלת מדיניות העולם בחינוך. הפונקציה שללמוד יותר מוביל להצטיינות לקויה ביותר והרבה מחקרים מוכיחים זה.

אוחז הזכאים לבגרות בפינלנד הוא 85% לעומת 45% בארץ. בפינלנד אין תחרויות בין תלמידים, מורים או בתי ספר, התחרות שם עם עצמך וזה מפחית את העומס על התלמיד. ישנם שני סוגי תיכוניים, התיכון המקצועי והתיכון המכשיר תלמידים להשתלב למסלול האקדמי.

מורים בפינלנד הם באיכות גבוהה. הם נדרשים לתואר שני לעומת בארץ רוב המורים יגיעו מהשליש התחתון של בוגרי האוניברסיטה.

החינוך בפינלנד הוא מלמטה למעלה כלומר המערכת מציבה יעדים והמורים מגיעים לשם בדרך שרואים אותה כיעילה ונכונה לעומת בארץ ההוראות מוכתבות מלמעלה למטה..

והרשימה עוד ארוכה..

אני מוסיפה קולי לעיתונאי שאמר שברגע שיצאו הפוליטיקאים ממערכת החינוך, תנוטרל ההישגיות והתחרות המטורפת אולי אז נראה התקדמות בחינוך.. כמו כן יש לנו בעיה רצינית בארץ באיכות המורים הן בוגרי האוניברסיטאות והן הוותיקים ולגבי הרפורמות החדשות בחינוך אני גם מאמינה שהעלאה כספית במשכורות לא יהפכו מורה רע לטוב לכן אני מעריכה כישלון הרפורמות האלו כי הן מבוססות על הביטים פיננסים בלבד. 

לכתבה שהתפרסמה ב nana10 ולסרט המלא לחצו על התמונה:

רשתות חברתיות ומערכת החינוך

התפרסם לאחרונה חוזר המנכ"ל על ידי משרד החינוך ובו נהלים וכללים לתקשורת בין מורים, תלמידים והורים ברשתות חברתיות. לפי החוזר חל איסור מוחלט על המורים ליזום תקשורת עם תלמידיהם כולל הצעת חברות או אישור חברות שיתקבלו מהם. החוזר מציע למורים מקום אחר לעשות זאת וזה דרך האתר הבית ספרי או כל רשת חינוכית  אחרת אשר תהיה מבוקרת ומאושרת. הפרדוקס העולה כאן הוא שמצד אחד על מערכת החינוך להכין בוגר העתיד ולציידו במיומנויות המאה ה21  אשר כוללות  הטמעת ההקשר החברתי בתהליך החינוך ודרך אחת להשיג הדבר הזה הוא בניית סביבות למידה המאפשרות שילוב הלומדים בסביבה חברתית, ומצד שני מערכת החינוך אינה מעודדת בניית סביבות כאלה ושמה כל מיני מוגבלויות.  לפי דעתי, אפשר לנצל את הרשת החברתית פייסבוק באינטראקציה חיובית וחינוכית בין מורה  ותלמיד דרך יצירת קבוצות סגורות ובו ידונו חברי הקבוצה העניינים לימודיים וממוקדים בלבד ללא שום חשיפה לפרטים אישיים הן מצד המורה והן מצד התלמיד. אפשר גם לצור דפי מותג כיתתיים שישרתו את תהליך הלמידה. הרי אי אפשר להכחיש את העובדה שתלמידים נמצאים שם ושאנחנו כמחנכים צריכים ללוות אותם גם במרחב הזה ולחשוף בפניהם כל מיני ערכים כמו כללי שיח. משרד החינוך מגביר בהחלטה זו את הפער החברתי בין מורים ותלמידים וזה לדעתי חבל מאוד.

התפתחות הידע האישי

הייתה לנו הרצאה מעניינת בשבוע שעבר עם פרופ דוד חן אשר התייחס לסוגיית התפתחות הידע האישי והקשר בין טבע האדם והידע האנושי. המדע לא כל דבר יודע, אבל אנחנו צריכים לסמן גבולות מה אנחנו יודעים ומה לא. אנחנו כבני אדם מתפתחים בעולם שיש שתי כוחות שמעצבים אותנו: תורשה וסביבה. הדבר הראשון שמדברים עליו היום זה הבסיס הפיזי לעצם הקיום שלנו. אחד ההישגים הגדולים ביותר של המאה ה 21 זה סיום חקר התורשה בשנת 2003. קהילה גדולה של חוקרים השלימו את הפיענוח של פרויקט הקוד הגנטי. הם הצליחו לפענח את מבנה הסליל הכפול ולהבין איך הוא נמצא בתוך התא ומה הצורה שלו. מדענים גם הצליחו להבין איך תכונות עוברות מדור לדור והרעיון המרכזי שהסיקו אותו זה שגן אחד = תכונה אחת. נושא האינטליגנציה האנושית נחקר מאוד ונמצא שהתורשה משפיעה על האינטליגנציה. השונות הבין אישית גם כן נקבעת על ידי הביולוגיה לכן כמעט בלתי אפשרי לצמצם את ההבדלים הבין אישיים בדיוק כמו שאנחנו לא נשנה את הגובה, המין, IQ וכדומה. לעומת זו, אפשר לשנות את ההתנהגות התרבותית והחברתית כי הן נקבעות בעיקר על ידי הסביבה . הבעיה המרכזית של מערכת החינוך זה שתפיסת החינוך מתעלמת מהדבר הזה. באופן אבסורדי, אבות החינוך מדברים על סטנדרטים ומתייחסים לתלמידים כפס ייצור.

תובנה חשובה:

השונות הבין האישית היא ממעשה הטבע ולכן הסיכוי לשנות אותה שואף לאפס. חינוך זה סביבה, אנחנו לא עובדים בתוך התאים ועושים משהו שם. כל אחד מאתנו הוא תוצר של תורשה וסביבה. אין מצב שהכול סביבה ואין מצב שהכול תורשה. אנחנו מורים, בני אדם, לא הכול יכולים וכמובן נופלת עלינו אחריות רבה בעיצוב התנהגות הילד, לכן, המערכת צריכה להבין את הילד ולהסתגל למעניו מתוך אמונה שהילד הינו תוצר משולב של תורשה וסביבה. המאה ה 19 עצבה את החינוך כקו ייצור אבל זה לא מתאים. ילדים אינם לוחות חלקים והם באים לבית הספר עם מורשה כבדה של תכונות המעוצבות על ידי ביולוגיה.

שיונויים בבית הספר

 על פי מאמרו של תומס ג' סרג'ובני 

ארגון שוק וקהילה- אסטרטגיות שינוי:

מהי דרך הפעולה המיטבית לשינויים עמוקים בבית הספר?

תומס ג' סרג'ובני מנסה במאמרו להבהיר סוגיה חשובה בנוגע לדרך המיטבית אשר מובילה לשינוי עמוק בבית הספר. הוא מיין את כוחות השינוי לשתי מפלגות. המפלגת הראשונה מונעת על ידי כוחות בירוקרטיים, אישיים ושל השוק והמפלגת השנייה מונעת על ידי כוחות מקצועיים, תרבותיים ודמוקרטיים. השאלה העיקרית הנשאלת פה היא האם שינוי עמוק בבית הספר חל דרך מתן שכר ועונש למורים (גישה ביהביוריסטית אשר שמה דגש על חשיבות הסביבה בעיצוב דמותו של האדם) ,כלומר מורים משתנים במידה והם מקבלים תגמולים (חיצוניים או פנימיים) שאלו בעצם הן כוחות השינוי השייכים לקבוצה הראשונה או ששינוי עמוק בא כשעוזרים למורים בפיתוח הבנות חדשות בעניין ההוראה ואופן למידתם של התלמידים דבר אשר מוביל להפנמת נורמות חדשות של יכולת מקצועית, קהילתית ודמוקרטית כי עניינים כמו קולגיאליות ומחויבות נכנסים לתמונה?? שאלו בעצם כוחות אשר שייכים לקבוצה השנייה. שאלה אחרת שנגזרת משאלה זו היא מה יותר טוב לבית הספר, שינוי שטחי ומהיר או עמוק ולטווח ארוך?

אני מאמינה כי תהליך השינוי חייב להיות הדרגתי, מבוקר וממודר עבור אנשים מסוימים ובמצבים מסוימים. השינוי לפעמים צריך להיות מהיר ולפעמים איטי, לפעמים שטחי ולפעמים ארוך טווח ועמוק. במילים אחרות זו לא נוסחה מתמטיקה, יש לדעת ולהשתכנע בעובדה כי הסיטואציה עצמה והתזמון הם הדברים החשובים ביותר בהחלטות על החלת תהליך שינוי. אומנם ובגדול הדבר חייב להיות יסודי, מבוקר, לטווח קצוב ומתוזמן. מובילי שינוי צריכים כל פעם לשלב ולקבל החלטות לגבי איזה קבוצת כוחות צריך לאמץ בכל פעם.. אין פסול באף אחת מהכוחות ואי אפשר לדבר ברוחה של קבוצה אחת כי כל אחת מתאימה לסוג אחר של סיטואציות.

באשר לתגמולים למורים בתוך ארגון יש להבחין בין שני סוגים והם : תגמולים פנימיים ותגמולים חיצוניים. התגמול הפנימי הוא הנכון ואשר גורם לשביעות רצון פנימית שהיא מאוד חיובית ותועלתית לפרט ולארגון. לגבי הסוג השני, התגמול הוא חומרני ואינו בעל השפעה מתמדת כלומר רק לפרק זמן קצר והתגמול נהיה לא פעיל. התגמול הראשון נולד ומתקבל מתוך תובנות הנוצרים מתהליכים חינוכיים, תרבותיים ומקצועיים בחיי היומיום אשר המנהל מכתיב. 

תמיד יש לזכור שצריך לטפח כוחות מקצועיים, תרבותיים ודמוקרטים אם ברצונם של מובילי השינוי לעצב קהילה בית ספרית צומחת אשר עומד בבסיסה רשת יחסים טובים בין מורים, תלמידים והורים דרך שיתוף פעולה בצורה דמוקרטית..
לסיכום, אני מאמינה כי השינוי צריך להיות ברמות שונות (ראשוני שניוני שלישי ................) ובמעגלים שונים ( אנשים קרובים, רחוקים,............) כאשר גולת הכותרת תהיה טובתם של המורים עצמם כלומר המורה יהיה משוכנע כי השינוי בא לשרת גם אותו ולא רק טובת הארגון.

רעיונות בחינוך : הגישה הביהביוריסטית, הקוגניטיבית והקונסטרוקטיביסטית

אפשר לחלק את הרעיונות בחינוך לשלוש קטיגוריות:

הגישה הביהביוריסטית שרואה את האדם כלוח חלק ולכן הסביבה היא זו האחראית על עיצוב דמותו והתנהגותו של הילד דרך מתן שכר או עונש ובך הסביבה תכריע אותו ללמוד. פבלוב וסקינר הם שני האנשים המובילים בגישה זו. שניהם טענו שהתפתחות הילד היא הצטברות של התנהגויות רצויות ולא רצויות על פי שתי ההתניות (האופרנטית והקלאסית).    

הגישה הקוגניטיבית מתייחסת לאדם כשיש לו קופסה שחורה בראש. האדם לפי גישה זו, בא לעולם עם מורשת כבדה והרבה יכולות. הסביבה חשובה בגישה זו אך אינה הגורם היחידי בעיצוב דמותו של הילד. סביבה עשירה נותנת לילד להיחשף להתנסויות רבות.

הגישה הקונסטרוקטיביסטית שמה דגש על הבניית ידע ומחייבת משא ומתן ועבודה בצוותים. מושגים כמו "ריבוי פרספקטיבות" ו "בין תחומיות" מתאימים לגישה זו. עניין הבחירה הוא עניין חשוב בגישה הקונסטרוקטיביסטית כי הוא מוביל ליצירתיות.

שלושת הגישות הן חלק מהלמידה היומיומית שלנו. אנחנו כאנשי חינוך צריכים כל פעם לשלב ולקבל החלטות לגבי איזה גישה צריך להשתמש בכל פעם.. אין פסול באף אחת מהגישות ואי אפשר לדבר ברוחה של קבוצה אחת כי כל אחת מתאימה לסוג אחר של פעילויות. לדוגמה, תרגילים כמו אוצר מילים, תרגילים מתמטיים והקלדה עיוורת מאימים לגישה הראשונה. מטלות מסוג זה הן מטלות אשר עומד בבסיס שלהן גירויים, תגובות ומשוב מידי. המטלות בנויות על למידה הדרגתית במנות קטנות וחזרה ותרגול. לעומת זו, תרגילים מובנים אשר דורשים הקניית ידע כמו יישום עקרונות מתאים לגישה הקוגניטיבית בה יש מיקוד הקשב בלמידה, עיבוד פעיל ועברת למידה. לגישה הקונסטרוקטיביסטית מתאימים תרגילים אשר יש בהן שימוש בטכנולוגיה כי צריכים הרבה מקורות מידע ולמידה בהקשר עשיר.

רפורמות בית ספריות

במסגרת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" קראתי מאמר "שוב ושוב חוזרת הרפורמה" אשר נכתב על ידי לארי קיובן. המאמר מתאר סוגיית חזרתן של גלי רפורמות בחינוך אשר נכשלו מסיבות רבות. המאמר מתייחס לשלוש דוגמאות עיקריות כדי להסביר תופעה זו: כיתות הלימוד, תוכניות לימודים וריכוז וביזור של הסמכות. גישת המורה במרכז אשר שררה במערכת החינוך לפני יותר ממאה וחמשים שנה חוזרת היום בתכנית התקשוב החדשה אך עם קוסמטיקת המקרן, עמדת המחשב והלוח החכם. לגבי תיאוריית הילד במרכז שהתחילה באמצע המאה ה 19, אינה ברת מימוש היום הן בגלל המספר הניכר של המורים המיושנים ושאין בידם מספיק כלים לאמץ תיאוריה זו והן בגלל מספר התלמידים הגדול בכיתה. הפער בין המצוי לרצוי הינו רציני. קובעי מדיניות החינוך (אשר לא באו בהכרח מעולם החינוך אלא מעולמות אחרות כגון כלכלה, מדע, ציבור) מצהירים תיאוריות אך בשטח יש דבר אחר לגמרי וכאן אני מנצלת את הבמה לדבר על ריכוז וביזור הסמכות.  מצד אחד מדובר על מושג בית ספר בניהול עצמי אשר עונה על צרכי קהילת הלומדים ומצד שני אין בית ספר בניהול עצמי נטו בארץ מכיוון שבית הספר חייב להיות שייך למשרד החינוך או לרשות המקומית. רעיון האוטונומיה של בית הספר נותר אבסטרקטי. בקשר לתוכניות הלימודים, פעם התוכנית התבוססה על הוראת נושאים אקדמיים ואחר כך שילוב תכנים ונושאים מעשיים ושוב גל הרפורמה שהתבוססה על התחומים האקדמיים חוזר לבתי הספר התיכונים הדורשים ציוני בגרות כדי לאפשר השתלבות תלמידים באוניברסיטאות.

סיבות כישלון גלי הרפורמות החוזרות שוב ושוב ללא הגשמת אף מטרה שהתייחס אליהן לארי במאמרו הן: ליקויים באבחנת הבעיות כראוי ובהצעת פתרונות, מתן הסברים שנשענים על מטאפורת המטוטלת והמחזוריות, סיבות פוליטיות כך שפוליטיקה מכריחה שינוי בחברה ועוד... אני חושבת שרפורמות החינוך יצליחו אך ורק כשנחקור לעומק את הטעיות, נסיק מסקנות, נכתוב תוכניות ונעריך אותן כי החינוך הוא עניין רציני... מורים חייבים להיות נציגים ואחראים על קביעת מדיניות החינוך כי הם בעלי ניסיון ומכירים את השטח טוב. כבר נמאס למורים מלקבל החלטות מלמעלה ומאנשים אשר כל כך רחוקים מהמציאות.. כדי שיחלל שינוי מוצלח צריך ללמוד את התופעה מכל צדיה ולא רק לבצע שינויים מהירים. "כדי לעשות שינוי לא מספיק לעשות כמה צעדים מהירים" מיכאל מלכיאור. השינוי חייב להיות מקיף, כרוך במעקב והערכה. 

 מקור:  קיובן, ל' (2010). שוב ושוב חוזרת הרפורמה. מתוך: ג' פישר ונ' מיכאלי (עורכים), שינוי ושיפור במערכות חינוך: אסופת מאמרים (עמ' 24-50). ירושלים: מכון ברנקו וייס. (תדפיס) (371.2 שנו). 

בית ספר פרוגרסיבי או מסורתי??

במסגרת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" נתבקשנו לקרוא מאמרה של סוזן סמל

The City and Country School: A progressive Paradigm

מתואר במאמר בית ספר אשר מדגיש תיאוריית הילד במרכז ושילדים נורמליים נולדים עם פוטנציאל, סקרנות ונטייה לחקור ולנסות דברים בעצמם. ומכאן תפקיד בית הספר הוא לספק סביבה תומכת שבה אפשר לממש גירויים כאלה. מטרת בית הספר המתואר הוא לעודד את הילדים לחקור את העולם, לעבוד בעצמאות ובשיתוף פעולה, בנוסף, לאפשר לילדים להציג בעיות ולחפש על פתרונות. הורים שלחו בניהם ללמוד בבית הספר הנ"ל מכיוון שהאמינו שמתן כישורים חברתיים ואקדמיים דרך משחקים הוא דרך אחרת לחינוך שונה מבית הספר המסורתי.

אני מסכימה עם חזון בית הספר המתואר אשר נשען על תיאוריית דיואי מהמאה ה 19. דיואי טוען שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא באמצעות עשייה וחוויה שמשאירה טעם של עוד ומה שמעניין את הילד לא שוכח אותו לעולם. המשחק של שיעור על הוויקינגים הוא דוגמה טובה של התנסות פעילה של הילדים כי הם חוו אותה תקופה כשהתלבשו כמוהם ובנו אונות שלהם. הילדים עמדו במרכז התהליך החינוכי ולמדו מניסיונם ולא רק באופן תיאורטי. עניין התקציב הינו עניין חשוב בבית ספר מסוג זה כי כל הכלים האלה עולים המון כסף וזה מה שגרם לכישלונה של מרי. 

אני לא מסכימה בדרך שבה פארט התייחסה למורים ולהורים. היא רצתה לשלוט בכל דבר וזה מנוגד לערכי הדמוקרטיה שהיא משדרת. הייתה לה דרך אחת לעשות דברים וזה דבר לא בריא ביחסי המערכת. היא הפגינה חוסר סבלנות והתחשבות דבר אשר גרם להרבה מורים לעזוב כמה שיותר מהר.      

בתי הספר בארץ סובלים מבעיית חינוך רצינית (הרי משרד החינוך משקיע תקציבים ברפורמות ארגוניות וביום לימודי ארוך ושוכח את מהות החינוך... עוסק בטפל ושוכח את העיקר) שאפשר שפתרונה יהיה, לדעתי, שילוב בין עקרונות של בית ספר פרוגרסיבי ומסורתי. מצד אחד יהיה לבית הספר כללים וסטנדרטים ברורים שצריך לכבד ומצד שני יהיה בידי הלומדים חופש בחירה בנושאים הנלמדים ובך כל ילד ילמד בקצב האישי שלו.

אני מסיימת בפתגם סיני עתיק שאומר "אני שומע ואני שוכח, אני רואה ואני זוכר, אני עושה ואני מבין". פתגם זה עומד בבסיס החינוך ועל כל בית ספר ואיש חינוך לאמצו כי רק דרך העשייה  אנחנו לומדים ובונים ידע לטווח ארוך.

Semel, S. (1999) The City and Country School: A progressive Paradigm. In S. F. Semel and A. R. Sandovnik. Schools of Tomorrow, Schools of Today – What happened to Progressive Education. P. 127-137. New York: Peter Lang