כיצד הפכה פינלנד ממדינה עם חינוך בינוני בתחילת שנות ה-90 למדינה עם החינוך הטוב בעולם?

בזמן שרוב מדינות העולם המערבי הולכות לכיוון בית ספר כיחידה אוטונומית אשר מתוגמלת על פי השיגים, המודל הפיני הלך לכיוון אחר לגמרי ובכל זאת הצליח להוביל תוצאות מכובדות במבחנים הבינלאומיים.

בפינלנד לימודי חובה מתחילים בגיל 7, היום הלימודי מתחיל בשעה 9, לומדים 4 עד 5 שעות ביום עם מורה שמלווה אותם לאורך השלב היסודי, שיעור ראשון מתחיל בחימום קל, יחס תלמידים מורה הוא 1-15 לעומת ישראל לימודי חובה מתחילים בגיל 6, היום הלימודי ב 8, לומדים 6-7 שעות ביום עם מורה שנדיר שיללה אותם יותר משנתיים, ומתחילים בלימוד מקצועות, יחס תלמידים מורה הוא 1-35. בפינלנד מאמינים שככל שתלמידים משקיעים יותר שעות בבית הספר הם הופכים להיות פחות סקרנים. בישראל, ההפך הוא הנכון. בפינלנד, מלמדים תלמידים כישורי חיים, מיומנויות חשיבה, להיות יצירתיים, ספקנים, סקרנים, לפתור בעיות, לעבוד בצוותים ולא לשנן את החומר כפי בישראל עושים (מלמדים ללמוד למבחן כמו תוכי). בפינלנד אין מבחנים ועל שיעורי בית בקושי שומעים ובכל זאת הפינים עומדים במקום הראשון במבחני הפיז"ה אשר מעריכים יכולת התלמידים ליישם את מה שלמדו בבית הספר בחיי היומיום – כלומר בוחנים את הבנת החומר ולא שינון. בפינלנד המורה עוצרת ולא משאירה אף אחד אחורה. בישראל המורה רצה קדימה עם החומר בלי לוודות שכולם עומדים על אותו קו. בפינלנד, חיזוק הביטחון העצמי הוא האתגר בכיתת הטרום חובה. בישראל כבר מבקשים מילדים להחזיק עפרון ומחברת לכתוב. אני רוצה פה לספר על בני בן ה 5 שנים אשר לומד בגן חובה, כבר הוא כותב את שמו, כותב ומזהה מספרים מ 1 עד 12, כותב 5 האותיות האלפביתיות הראשונות ומזהה השאר ולצערי שוכחות המורות שהם עדיין בני 5. מערכת החינוך מתייחסת אליהם כתלמידי תיכון. לא מעודדת אותם לעבוד בצוות, לא נותנת להם הזדמנות להיות יצירתיים, וזה מעמיס עליהם, כמעט יומיום הם מקבלים עבודת בית... לא מוגזם!! ובכל זאת ישראל נמצאת בחלק התחתון של טבלת מדיניות העולם בחינוך. הפונקציה שללמוד יותר מוביל להצטיינות לקויה ביותר והרבה מחקרים מוכיחים זה.

אוחז הזכאים לבגרות בפינלנד הוא 85% לעומת 45% בארץ. בפינלנד אין תחרויות בין תלמידים, מורים או בתי ספר, התחרות שם עם עצמך וזה מפחית את העומס על התלמיד. ישנם שני סוגי תיכוניים, התיכון המקצועי והתיכון המכשיר תלמידים להשתלב למסלול האקדמי.

מורים בפינלנד הם באיכות גבוהה. הם נדרשים לתואר שני לעומת בארץ רוב המורים יגיעו מהשליש התחתון של בוגרי האוניברסיטה.

החינוך בפינלנד הוא מלמטה למעלה כלומר המערכת מציבה יעדים והמורים מגיעים לשם בדרך שרואים אותה כיעילה ונכונה לעומת בארץ ההוראות מוכתבות מלמעלה למטה..

והרשימה עוד ארוכה..

אני מוסיפה קולי לעיתונאי שאמר שברגע שיצאו הפוליטיקאים ממערכת החינוך, תנוטרל ההישגיות והתחרות המטורפת אולי אז נראה התקדמות בחינוך.. כמו כן יש לנו בעיה רצינית בארץ באיכות המורים הן בוגרי האוניברסיטאות והן הוותיקים ולגבי הרפורמות החדשות בחינוך אני גם מאמינה שהעלאה כספית במשכורות לא יהפכו מורה רע לטוב לכן אני מעריכה כישלון הרפורמות האלו כי הן מבוססות על הביטים פיננסים בלבד. 

לכתבה שהתפרסמה ב nana10 ולסרט המלא לחצו על התמונה:

רשתות חברתיות ומערכת החינוך

התפרסם לאחרונה חוזר המנכ"ל על ידי משרד החינוך ובו נהלים וכללים לתקשורת בין מורים, תלמידים והורים ברשתות חברתיות. לפי החוזר חל איסור מוחלט על המורים ליזום תקשורת עם תלמידיהם כולל הצעת חברות או אישור חברות שיתקבלו מהם. החוזר מציע למורים מקום אחר לעשות זאת וזה דרך האתר הבית ספרי או כל רשת חינוכית  אחרת אשר תהיה מבוקרת ומאושרת. הפרדוקס העולה כאן הוא שמצד אחד על מערכת החינוך להכין בוגר העתיד ולציידו במיומנויות המאה ה21  אשר כוללות  הטמעת ההקשר החברתי בתהליך החינוך ודרך אחת להשיג הדבר הזה הוא בניית סביבות למידה המאפשרות שילוב הלומדים בסביבה חברתית, ומצד שני מערכת החינוך אינה מעודדת בניית סביבות כאלה ושמה כל מיני מוגבלויות.  לפי דעתי, אפשר לנצל את הרשת החברתית פייסבוק באינטראקציה חיובית וחינוכית בין מורה  ותלמיד דרך יצירת קבוצות סגורות ובו ידונו חברי הקבוצה העניינים לימודיים וממוקדים בלבד ללא שום חשיפה לפרטים אישיים הן מצד המורה והן מצד התלמיד. אפשר גם לצור דפי מותג כיתתיים שישרתו את תהליך הלמידה. הרי אי אפשר להכחיש את העובדה שתלמידים נמצאים שם ושאנחנו כמחנכים צריכים ללוות אותם גם במרחב הזה ולחשוף בפניהם כל מיני ערכים כמו כללי שיח. משרד החינוך מגביר בהחלטה זו את הפער החברתי בין מורים ותלמידים וזה לדעתי חבל מאוד.

התפתחות הידע האישי

הייתה לנו הרצאה מעניינת בשבוע שעבר עם פרופ דוד חן אשר התייחס לסוגיית התפתחות הידע האישי והקשר בין טבע האדם והידע האנושי. המדע לא כל דבר יודע, אבל אנחנו צריכים לסמן גבולות מה אנחנו יודעים ומה לא. אנחנו כבני אדם מתפתחים בעולם שיש שתי כוחות שמעצבים אותנו: תורשה וסביבה. הדבר הראשון שמדברים עליו היום זה הבסיס הפיזי לעצם הקיום שלנו. אחד ההישגים הגדולים ביותר של המאה ה 21 זה סיום חקר התורשה בשנת 2003. קהילה גדולה של חוקרים השלימו את הפיענוח של פרויקט הקוד הגנטי. הם הצליחו לפענח את מבנה הסליל הכפול ולהבין איך הוא נמצא בתוך התא ומה הצורה שלו. מדענים גם הצליחו להבין איך תכונות עוברות מדור לדור והרעיון המרכזי שהסיקו אותו זה שגן אחד = תכונה אחת. נושא האינטליגנציה האנושית נחקר מאוד ונמצא שהתורשה משפיעה על האינטליגנציה. השונות הבין אישית גם כן נקבעת על ידי הביולוגיה לכן כמעט בלתי אפשרי לצמצם את ההבדלים הבין אישיים בדיוק כמו שאנחנו לא נשנה את הגובה, המין, IQ וכדומה. לעומת זו, אפשר לשנות את ההתנהגות התרבותית והחברתית כי הן נקבעות בעיקר על ידי הסביבה . הבעיה המרכזית של מערכת החינוך זה שתפיסת החינוך מתעלמת מהדבר הזה. באופן אבסורדי, אבות החינוך מדברים על סטנדרטים ומתייחסים לתלמידים כפס ייצור.

תובנה חשובה:

השונות הבין האישית היא ממעשה הטבע ולכן הסיכוי לשנות אותה שואף לאפס. חינוך זה סביבה, אנחנו לא עובדים בתוך התאים ועושים משהו שם. כל אחד מאתנו הוא תוצר של תורשה וסביבה. אין מצב שהכול סביבה ואין מצב שהכול תורשה. אנחנו מורים, בני אדם, לא הכול יכולים וכמובן נופלת עלינו אחריות רבה בעיצוב התנהגות הילד, לכן, המערכת צריכה להבין את הילד ולהסתגל למעניו מתוך אמונה שהילד הינו תוצר משולב של תורשה וסביבה. המאה ה 19 עצבה את החינוך כקו ייצור אבל זה לא מתאים. ילדים אינם לוחות חלקים והם באים לבית הספר עם מורשה כבדה של תכונות המעוצבות על ידי ביולוגיה.

שיונויים בבית הספר

 על פי מאמרו של תומס ג' סרג'ובני 

ארגון שוק וקהילה- אסטרטגיות שינוי:

מהי דרך הפעולה המיטבית לשינויים עמוקים בבית הספר?

תומס ג' סרג'ובני מנסה במאמרו להבהיר סוגיה חשובה בנוגע לדרך המיטבית אשר מובילה לשינוי עמוק בבית הספר. הוא מיין את כוחות השינוי לשתי מפלגות. המפלגת הראשונה מונעת על ידי כוחות בירוקרטיים, אישיים ושל השוק והמפלגת השנייה מונעת על ידי כוחות מקצועיים, תרבותיים ודמוקרטיים. השאלה העיקרית הנשאלת פה היא האם שינוי עמוק בבית הספר חל דרך מתן שכר ועונש למורים (גישה ביהביוריסטית אשר שמה דגש על חשיבות הסביבה בעיצוב דמותו של האדם) ,כלומר מורים משתנים במידה והם מקבלים תגמולים (חיצוניים או פנימיים) שאלו בעצם הן כוחות השינוי השייכים לקבוצה הראשונה או ששינוי עמוק בא כשעוזרים למורים בפיתוח הבנות חדשות בעניין ההוראה ואופן למידתם של התלמידים דבר אשר מוביל להפנמת נורמות חדשות של יכולת מקצועית, קהילתית ודמוקרטית כי עניינים כמו קולגיאליות ומחויבות נכנסים לתמונה?? שאלו בעצם כוחות אשר שייכים לקבוצה השנייה. שאלה אחרת שנגזרת משאלה זו היא מה יותר טוב לבית הספר, שינוי שטחי ומהיר או עמוק ולטווח ארוך?

אני מאמינה כי תהליך השינוי חייב להיות הדרגתי, מבוקר וממודר עבור אנשים מסוימים ובמצבים מסוימים. השינוי לפעמים צריך להיות מהיר ולפעמים איטי, לפעמים שטחי ולפעמים ארוך טווח ועמוק. במילים אחרות זו לא נוסחה מתמטיקה, יש לדעת ולהשתכנע בעובדה כי הסיטואציה עצמה והתזמון הם הדברים החשובים ביותר בהחלטות על החלת תהליך שינוי. אומנם ובגדול הדבר חייב להיות יסודי, מבוקר, לטווח קצוב ומתוזמן. מובילי שינוי צריכים כל פעם לשלב ולקבל החלטות לגבי איזה קבוצת כוחות צריך לאמץ בכל פעם.. אין פסול באף אחת מהכוחות ואי אפשר לדבר ברוחה של קבוצה אחת כי כל אחת מתאימה לסוג אחר של סיטואציות.

באשר לתגמולים למורים בתוך ארגון יש להבחין בין שני סוגים והם : תגמולים פנימיים ותגמולים חיצוניים. התגמול הפנימי הוא הנכון ואשר גורם לשביעות רצון פנימית שהיא מאוד חיובית ותועלתית לפרט ולארגון. לגבי הסוג השני, התגמול הוא חומרני ואינו בעל השפעה מתמדת כלומר רק לפרק זמן קצר והתגמול נהיה לא פעיל. התגמול הראשון נולד ומתקבל מתוך תובנות הנוצרים מתהליכים חינוכיים, תרבותיים ומקצועיים בחיי היומיום אשר המנהל מכתיב. 

תמיד יש לזכור שצריך לטפח כוחות מקצועיים, תרבותיים ודמוקרטים אם ברצונם של מובילי השינוי לעצב קהילה בית ספרית צומחת אשר עומד בבסיסה רשת יחסים טובים בין מורים, תלמידים והורים דרך שיתוף פעולה בצורה דמוקרטית..
לסיכום, אני מאמינה כי השינוי צריך להיות ברמות שונות (ראשוני שניוני שלישי ................) ובמעגלים שונים ( אנשים קרובים, רחוקים,............) כאשר גולת הכותרת תהיה טובתם של המורים עצמם כלומר המורה יהיה משוכנע כי השינוי בא לשרת גם אותו ולא רק טובת הארגון.