היסטורית התגלגלות תוכניות התקשוב
תוכנית התקשוב הישראלית עברה מספר שינויים. בשנות ה 70 רק התחילו המחשבים לכנס ובאותה תקופה הוקמה מט"ח. בנוסף למחשב, טכנולוגיות עזר אחרים כמו טלוויזיה לימודית וקלטות נכנסו כדי להעשיר את הלמידה. שתי תפיסות התפתחו בשלב הזה: הראשונה, ללמוד מחשבים פירושו ללמוד שפת תוכנות (השפה הבאה שבני אדם יצטרכו לדעת). ממשק המשתמש לא היה ידידתי אלא היה רשומה גדולה של פקודות. התפיסה השנייה הייתה שבגלל ויש למחשב יתרונות רבות, אז הוא יכול להחליף את המורה, הרי הוא לא מתעצבן, לא טועה, מאפשר סביבה אינטראקטיבית וזה מתבטא במשוב חיובי או שלילי.
בשנות ה 80 רואים התפצלות בנושא המחשבים כך שבבתי ספר יסודיים הלמידה הינה נעזרת במחשב ובבתי ספר על יסודיים לימודי המחשב נתפסו כמקצוע. בשלב זה התקשוב נתפס כחלק מתוכניות התקשוב הלאומית ולא היה בלעדי לחינוך. ב 1986 המחשב נתפס כאמצעי חינוכי. האינטראקציה אדם-מחשב הפכה להיות ידידותית ולא דורשת תוכנות. ה windows פרץ והמחשב הפך להיות כלי עבודה בסיסי שמשרת אותנו בכך תחומי החיים.
מח"ר היא תוכנית מערכתית שהופיעה בשנות ה 90. בשלב זה הגיעה מדינת ישראל להבנה שמחשבים לא רק מלמדים לקבוצת תלמידים שרוצים ללמוד מחשבים אלא שזה הופך לסביבת למידה ולכן צריך לבנות תוכנית תקשוב אשר מעודדת את התפיסה הנ"ל. היה גם התייחסות לפדגוגיה, הכשרת מורים והשתלמויות. השאיפה הייתה להגיע ליחס 1:10 מחשבים לילד. עם כניסת ה office לשימוש, השתנתה גם התפיסה של מחשבים ולמידה. השימוש בכלים הפתוחים של ה office החליף את הלומדות או הכלים הסגורים. במקום להשתמש במחשב ככלי אשר נותן תוכן קבוע וקצב התקדמות, הפך לשרת אותנו בשפע של יישומים כמו עיבוד מידע, הצגת מידע, צייר, איקסל, פוארפוינט... (עוד לא הייתה שיתופיות). בשנת ה 95 חלה המהפכה הבאה – מהפכת האינטרנט, לכן, היה צורך להכיל תשתיות חדשות ולפתח תפיסה פדגוגית חדשה. לקראת סוף ה 90 יחס תלמידים מחשבים ירד ל 1:5.
תפיסת "איי חדשנות" הופיעה בשנות ה 2000. הרעיון מאחורי תפיסה זו היה לבחור מקומות ספציפיים שתהיה בהם חדשנות כלומר כיתה אחת, מורה אחת והם יקרינו על השאר. האיים הללו נפלו מאוד מהר ולא הביאו לשום מקום לכן היה צורך בהקמת תוכנית חדשה. התוכנית הישראלית החדשה 2010 היא תוכנית המטפלת בתשתיות, פיתוח מקצועי של עובדי הוראה, תכנים דיגיטליים והתאמת תוכנית הלימודים. התוכנית לא מטפלת ביחס תלמידים מחשבים כי המטרה הפכה להיות מחשוב הכיתה. במרכז התפיסה עומד המורה, הכשרתו הפדגוגית והסביבה שלו.
(מבוסס על הרצאת דר חגית מישר-טל בתאריך 18-7-2011)
הקול האישי שלי:
התוכנית החדשה נראית על פניה טובה ויפה כך שהיא מתייחסת לתחום התשתיות והתחזוקה, הכשרת מורים, פיתוח תכנים דיגיטלי, התאמת תוכנית הלימודים והערכה. התוכנית מתייחסת להכשרת בוגר העתיד ולהצטיידותו במיומנויות ה21. שונות, שיתופיות, פריצת גבולות בית הספר ולמידה מרחוק עמדו במרכז התפיסה החדשה.
דאגה ראשונה, מה הפער בין כל התוכניות הנפלאות האלו לבין מה שמתרחש בשטח?? עברנו מספר של תוכניות עד היום ובבית הספר שאני מלמדת בו בטייבה יש רק חדר מחשבים אחד של כ20 עמדת מחשבים (וכ 800 תלמידים) ומקרן נייד אחד ואז כשאצטרך להשתמש בו עלי לתאם מול מורים אחרים שאולי גם הם צריכים להשתמש בו באותו שיעור.......הרי איפה אנחנו מכל התוכניות של משרד החינוך????? אין רשת אלחוטית, מקרנים, לוחות חכמים...
דאגה שנייה...הרי התוכנית מתייחסת למיומנויות ה21, מה לגבי שיטות ההערכה??? האם נמשיך להעריך את התלמידים על תכנים ובשיטת מבחנים או נעריך אותם לפי התפתחות מיומנויותיהם היוצרים הכלים הטכנולוגים כמו לחקור בעיות אוטנטיות רב תחומיות??? הבגרויות נשארות אותם בגרויות, אותם מיצבים, שיטות הערכת התלמידים והמבחנים נשארים אותו דבר... שזה לפי דעתי מוביל לפער רציני בין השיטות או הדרך בהם אנחנו מלמדים את הילדים לבין הערכה סופית של ביצועם.
בעיה שלישית, האם המורים מוכנים לכזה שינוי?? האם המורים מספיק בשלים להעברת שיעורים מתוקשבים בסביבה מתוקשבת... מניסיוני בבית הספר יש מספר ניכר של מורים אפילו את הוורד לא מכירים... לשלוח אמייל הם מתקשים??? ורצון אין להם ללמוד!!! לאן זה יוביל?? ובמידה שהביאנו את המורים האלו להשתלמות, האם אותם מורים יישמו את זה בשטח??? מי יבדוק??