הבעיה הגדולה בחינוך : סיבות לכישלונות ומתן פתרונות

לכולם יש ביקורת על מערכת החינוך וכל אחד מציע שינוי אחר אבל אף אחד יודע מה בדיוק הבעיה. לאורך קורס "החינוך במאה ה 21" ניסינו לאתר את הבעיות ולהתאים להן תרופות.

אחת הבעיות של החינוך הוא שחסר לנו בסיס תיאורטי ואוניברסאלי המתאר את מדעי החינוך. בחינוך אנחנו עובדים מהבטן ללא שום בסיס מדעי.

בנוסף, אין למערכת החינוך מחקר ופיתוח, כלומר המערכת לא לומדת מניסיון ומפיקה לקחים. תמיד מתחילים מחדש, כאילו לא קרה כלום.

סיבה אחרת לכישלון רפורמות החינוך זה תפיסת האדם כמכונה או כאדם פסיבי ולא פעיל. הגישה החינוכית מתעלמת מטבע האדם ומהשונות הבינאישית, החברתית והתרבותית. המערכת פשוט מתעלמת מקיומה של תורשה ומדברת על סטנדרטים. החינוך מתייחס לילד כלוח חלק ושאפשר לעצבו איך שרוצים.

מעורבות המערכת הפוליטית בחינוך הינה בעיה נוספת. אין רצף או המשכיות בין הקדנציות. המערכת מציבה מטרות לטווח קצר.

לאור כל הבעיות הנ"ל צריך לתת פתרונות...

1.      צריך לעשות סדר בידע שלנו על טבע האדם, ההתפתחות ההיסטורית של האדם , מה חלקה של התורשה, מה חלקה של הסביבה, מאיפה באה תובנה... חשוב להבין שאנחנו יכולים להשפיע על הילדים אך איננו יכולים לעצב אותם מחדש.

2.      צריך לעבור מתפיסת עולם מיכניסטית לתפיסת עולם הומונית כי הילדים באים לעולם עם הרבה יכולות אשר נקבעו על ידי ביולוגיה ותורשה. תלמידים הם לא רובוטים.

3.      על המערכת להתייחס לשונות האנושית. אנחנו חייבים כאנשי חינוך לפתח דרכים לגבי התייחסות לשונות בין התלמידים.

וכאן אני רוצה להרחיב: יש היום אפשרות עם ערך טכנולוגי לייצר לתלמיד תוכנית לימודים אישית. לפי דעתי, אין סיבה שתהיה תוכנית לימודים אחידה לכל התלמידים. תקשוב לעולם לא יחליף מורים כיוון שהקשר האנושי נשאר חשוב מאוד והטכנולוגיה לא יכולה להחליפו. אך רעיון שילוב התקשוב יתרום בחיזוק יכולות התלמידים.

ומשפט אחרון לסיכום>> אם מערכת החינוך לא תשתנה, היא תתפורר... המערכת לא יכולה להמשיך לפעול כך כש 50% הולך לפח (הכוונה היא לאחוז הזכאים לבגרות)

משמעות הבלוג הכיתתי בדגש על מעורבות הורים בלמידה

אנחנו היום נמצאים בשיא טכנולוגיית המחשב אשר שולטת על מגוון התחומים בחיינו כגון, כלכלה, פוליטיקה, חינוך, תרבות וחברה. טכנולוגיית ה ווב 2 נמצאת בעיצומה. כלי ה ווב 2 מאפשר לגושיו לתקשר באופן הדדי בינם לבין שאר משתמשי הרשת ובך הם ישתתפו בעיבוד ועיצוב תוצרים משותפים. הבלוג הוא אחד מיישומי ה ווב 2. הבלוג הוא "אתר אינטרנט שבו נכתבות רשומות ("פוסטים") העוסקות בחוויות, חדשות ומאמרים, לעיונם של גולשי האינטרנט לשם קריאה ובדרך כלל אף לתגובה" (מתוך ויקיפידיה). רוזן, קאסידי וגורסקי (2009), ערכו מחקר אשר בודק את תרומת השימוש בבלוג כיתתי פעיל ומעודכן על מעורבות ההורים בלמידה מתוך השערה שמעורבות הורים אכן תוביל לשיפור בהישגים הלימודיים של התלמידים. הורים רבים מדווחים שהם מתקשים להיות מעורבים בחינוך ילדיהם מכמה סיבות כמו חשש בלדבר עם המורה, עסוקים בעבודה וכדומה. ממצאי המחקר העידו כי ההורים העדיפו להשתמש בבלוג כדי להיות מעורבים בתהליך החינוכי של ילדיהם. הם נכנסו לבלוגים כדי לצפות בעבודות הבן, לצפות בתמונות, לקרוא דיווחי המורים, להוסיף תגובות, לצפות בעבודות חברים ועוד.  

אני מאמינה שהבלוג הכיתתי אכן תורם לחיזוק הקשר בין שלושת קודקודי המשולש: הורים, ילדים ומורים. כלי זה נותן להורים להיות מעורבים בתהליך חינוך ילדיהם ומאפשר להם גם להגיב ולתת חיזוקים לילדים. הבלוג שעליו נערך המחקר (http://classblogmeister.com/blog.php?blogger_id=1337) מהווה מראה בהירה את תהליך מעורבות ההורים.  בלוג ממש לחיקוי.

הדיאלקטיקה בין ביזור למרכוז

המאמר "הדיאלקטיקה בין ביזור למרכוז" לפרופ עמי וולנסקי מתאר את המתח שבין התרבות הריכוזית של משרד החינוך לבין מגמת ביזורה. התרבות הריכוזית התפתחה במערכת החינוך הישראלית מאז הקמת המדינה במטרת איחוד הזרמים השונים במדינה. תרבות הריכוז הלכה והתעצמה עם הזמן וזה התבטא בחוק חינוך חובה, מורים אשר קיבלו מעמד של עובדי מדינה,  תוכנית לימודים משותפת, הבלטת סמכות המפקחים וצמצום סמכויותיו של המנהל דבר אשר הוביל למבנה היררכי נוקשה, התניית תנאים על יוזמות בית ספריות אשר חנקו את רוח היוזמה.  

תרבות המרכוז יצרה מציאות מכבידה על בתי הספר. בתי הספר לא אחראיים על תפוקה, תוצר, ואיכות כי יש הנחיות מלמעלה. התרבות הלכת וחרחרה לעומק והפכה את מנהלי בתי הספר וציבור המחנכים ל"ראש קטן". כאשר יש להם דילמות הם לא דנים בהן "פנימה" אלא צופים למעלה, לריבון, למקור העצמה. מציאות זו יצרה חוזרי מנכ"ל והנחיות, תרבות מבחנים וסטנדרטים אשר הגבילו את המורים ונתנו להם תחושת אי שביעות רצון, עייפות ומרירות.

יוזמות של ביזור סמכות משרד החינוך הופיעו בשנות השבעים מתוך ביקורת על ההשפעות השליליות של שיטה זו. עלו רעיונות של אוטונומיה מוסדית אך לא הגיעו לכלל מימוש מפני שהמפקח עמד ליוזמות הבית ספריות כשוטר ולא אפשר להם אוטונומיה במלוא המילה.

עלו גם בהמשך הדרך רעיונות של הענקת סמכויות פדגוגיות לרשות החינוך המקומית אך התברר שהחינוך הפך למאבק כוחות פוליטיים ותקציב החינוך יצא מן הרגיל. 

הרעיון של בית ספר בניהול עצמי בלט בשנות ה 90. היסוד מאחורי בית ספר בניהול עצמי הוא להעניק עוצמה גדולה למחנכים – מי שיודע הכי טוב מה צריכים התלמידים הם אלה שהכי קרובים לתלמידים. הרעיון מעודד מורים למחויבות וגורמת להם תחושת מעורבות. במידה ומורים יפעלו בשיטה זו יהיו בעלי מוטיבציה גבוהה לקחת יוזמה, לקבל החלטות ולהשיג מטרות.

מצד אחד הביטוי לריכוז הסמכויות , זה הביטוי "לשקט" – במדינה, במערכת החינוך ובמערכת הפוליטית כולה. לאחידות יש משקל וביטחון. אך מצד שני, אנחנו חיים במאה ה 21 המאופיינת בדומיננטיות המידע והפצתו, ריבוי מקורות מידע, תמורות חריפות ומהירות וכל זה מוביל לשינוי בתפקיד המורה ותוכנית הלימודים ולהערכה .... דברים אשר מנוגדים לרעיונות הסטנדרטיזציה וריכוז סמכויות בידי שר או מפקח או כל דמות אחרת.

רפורמות באות ורפורמות הולכות והמתח בין מרכוז וביזור סמכויות ממשיך...

סטנדרטים..... בעד או נגד??

ביקורת על המאמר: "The Rise and the Price of the Standards Movement"

פרופ' עמי וולנסקי מתייחס במאמרו לסוגיית הצבת סטנדרטים במערכת החינוך, הרעיון אשר הגיע לישראל, לארצות הברית ולאנגליה ממזרח אסיה. רפורמות הסטנדרטים מציבות בפני התלמידים יעדים שצריכים לעמוד בהם. יעדים אלו נקבעים מראש על ידי מפקחים ואנשי חינוך אחרים ללא שום התייחסות לשונות בין התלמידים ולמרות שבכל כיתה יש את התלמידים הממוצעים, המחוננים, הדלים ואת תלמידי החינוך מיוחד. רעיון הסטנדרטיזציה הביא למבחנים ארציים, ובין לאומיים ובכך מורים ומנהלים התעסקו בלרדוף אחרי השיגים. תומכי השיטה הזו מאמינים שסטנדרטים מהווים מכנה משותף לכל ילדי האומה ושזה דבר חיוני ביצירת שפה משותפת לכלל האוכלוסייה. בנוסף, הם רואים שקביעת סטנדרטים מובילה למצוינות וזה מתבטא בתחרויות אשר יוצרו בין התלמידים בבתי ספר שונים. כמו כן, שיטה הסטנדרטיזציה מגבירה אחריות המורים  בתוצאות המבחנים. לעומת זו, המתנגדים לסטנדרטיזציה רואים ששיטה זו מעמיסה על המורה והתלמיד ומביאה תוצאות הפוכות. שיטה זו  גורמת לתלמידים לשנן את החומר. ויותר חשוב מכול השאלה מה לגבי הרכב האוכלוסייה? הון מצוקות כלכליות? הון משפחתי? שונות בין תלמידים? פרופיל חברתי? ההתעסקות רק עם מבחנים זה מסך עשן. לא רואים את כל הבעיות האמתיות...

לפי דעתי, הבעיה המרכזית של מערכת החינוך זה שהתפיסה התעשייתית בהצבת סטנדרטים מתעלמת מהשונות הבין אישית. באופן אבסורדי אבות החינוך מדברים על סטנדרטים ומתייחסים לתלמידים כקו ייצור. הם שכחו שהשונות היא ממעשה הטבע ושהסיכוי לשנות אותה שואף לאפס ומכאן תפקידינו כמורים הוא לא לבטל את השונות אלא לקבל אותה. אם נסתכל על התרבות והחברה נראה שאנשים שונים יצרו דברים שונים (זאת מורה, זה מהנדס וזה מדען). השונות מביאה עושר לחיים שלנו אבל לצערי הרב מדיניות החיוך הנוכחית אינה מתייחסת לשונות ודואגת לשכפל תלמידים בעלי אותם יכולות וכמות ידע. שיטת הסטנדרטיזציה מתנגדת לרעיונות הפילוסוף דיאוי ולתיאוריית הילד במרכז אשר מדגישה שלמידה תתרחש רק אם היא משמעותית וחווייתית ללומד. היום אנחנו כאנשי חינוך צריכים לטפח דמות בוגר מיוחל אשר יוכל לפתור בעיות חדשות, יתמודד עם אי הודאויות, יוכל לנסח שאלות, יוכל לקבל החלטות, יצליח לנקוט עמדה ולשפוט באופן עצמאי ומוכשר, יתפקד בתקשורת שיתופית דרך עבודה בצוות, יוכל להתמודד עם מידע רב. בנוסף לכל זה, חשוב שהבוגר יצליח להשתמש במיומנויות השונות בהזדמנויות המזמנות פעולה. הרי ויש לטפח בלומד שימוש נכון בנטייה לסקרנות, ספקנות וחקרנות וכל זה לא יוגשם בשיטת הסטנדרטיזציה אשר שמה דגש בראש ובראשונה על הישגים. כבר התחלנו להריח כישלון שיטת הסטנדרטיזציה מפני שהיא לא מתאימה לעידן ה 21.