המאמר "הדיאלקטיקה בין ביזור למרכוז" לפרופ עמי וולנסקי מתאר את המתח שבין התרבות הריכוזית של משרד החינוך לבין מגמת ביזורה. התרבות הריכוזית התפתחה במערכת החינוך הישראלית מאז הקמת המדינה במטרת איחוד הזרמים השונים במדינה. תרבות הריכוז הלכה והתעצמה עם הזמן וזה התבטא בחוק חינוך חובה, מורים אשר קיבלו מעמד של עובדי מדינה, תוכנית לימודים משותפת, הבלטת סמכות המפקחים וצמצום סמכויותיו של המנהל דבר אשר הוביל למבנה היררכי נוקשה, התניית תנאים על יוזמות בית ספריות אשר חנקו את רוח היוזמה.
תרבות המרכוז יצרה מציאות מכבידה על בתי הספר. בתי הספר לא אחראיים על תפוקה, תוצר, ואיכות כי יש הנחיות מלמעלה. התרבות הלכת וחרחרה לעומק והפכה את מנהלי בתי הספר וציבור המחנכים ל"ראש קטן". כאשר יש להם דילמות הם לא דנים בהן "פנימה" אלא צופים למעלה, לריבון, למקור העצמה. מציאות זו יצרה חוזרי מנכ"ל והנחיות, תרבות מבחנים וסטנדרטים אשר הגבילו את המורים ונתנו להם תחושת אי שביעות רצון, עייפות ומרירות.
יוזמות של ביזור סמכות משרד החינוך הופיעו בשנות השבעים מתוך ביקורת על ההשפעות השליליות של שיטה זו. עלו רעיונות של אוטונומיה מוסדית אך לא הגיעו לכלל מימוש מפני שהמפקח עמד ליוזמות הבית ספריות כשוטר ולא אפשר להם אוטונומיה במלוא המילה.
עלו גם בהמשך הדרך רעיונות של הענקת סמכויות פדגוגיות לרשות החינוך המקומית אך התברר שהחינוך הפך למאבק כוחות פוליטיים ותקציב החינוך יצא מן הרגיל.
הרעיון של בית ספר בניהול עצמי בלט בשנות ה 90. היסוד מאחורי בית ספר בניהול עצמי הוא להעניק עוצמה גדולה למחנכים – מי שיודע הכי טוב מה צריכים התלמידים הם אלה שהכי קרובים לתלמידים. הרעיון מעודד מורים למחויבות וגורמת להם תחושת מעורבות. במידה ומורים יפעלו בשיטה זו יהיו בעלי מוטיבציה גבוהה לקחת יוזמה, לקבל החלטות ולהשיג מטרות.
מצד אחד הביטוי לריכוז הסמכויות , זה הביטוי "לשקט" – במדינה, במערכת החינוך ובמערכת הפוליטית כולה. לאחידות יש משקל וביטחון. אך מצד שני, אנחנו חיים במאה ה 21 המאופיינת בדומיננטיות המידע והפצתו, ריבוי מקורות מידע, תמורות חריפות ומהירות וכל זה מוביל לשינוי בתפקיד המורה ותוכנית הלימודים ולהערכה .... דברים אשר מנוגדים לרעיונות הסטנדרטיזציה וריכוז סמכויות בידי שר או מפקח או כל דמות אחרת.
רפורמות באות ורפורמות הולכות והמתח בין מרכוז וביזור סמכויות ממשיך...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה